למה הגבר שלך סובל בשקט: גברים ומחשבות אובדניות

הטקסט הבא הוא תרגום חופשי של טור שכתב ג'ורג' בל, כותב בריטי שעוסק בבריאות הנפש של גברים. הטור פורסם באתר העיתון הבריטי אקספרס. הסיפור בגוף ראשון הוא שלו, לא שלי. בסוף הוספתי כמה מילים משלי על המצב בישראל.

לפני קצת יותר מעשר שנים, התמודדתי עם אתגר נפשי עמוק. עד שהלכתי סוף-סוף לרופא כדי לקבל אבחנה, כבר הזנחתי את המצב זמן רב כל כך, עד שנאלצתי להתמודד עם מחשבות אובדניות יומיומיות.

יש לסיפור הזה חלק משמעותי הקשור לבריאות הנפש: חוסר השכלה בנושא, היעדר שפה ומודעות עצמית, כמו גם המסע שלי לאחר מכן להחלמה ולטיפול.

אבל יש חלק נוסף לסיפור הזה, חלק עמוק יותר: תחושת הגבריות שלי באותה תקופה.

כי למרות שנאבקתי בייאוש ולמרות העובדה שהיו סביבי משפחה אוהבת, קבוצה נהדרת של חברים ובת זוג תומכת – אף אחד לא ידע מה עובר עליי. למה?

כי זה מה שהאמנתי שגברים עושים: נועלים את המאבקים שלהם בתוך קופסה שנקראת "שתיקה".

זוהי משוואה גסה, אבל הייתי מוכן להקריב את חיי שלי כדי לשמר את הרעיון הזה של גאווה גברית. כדי להחלים, להשתקם ועדיין להיות כאן היום, הייתי צריך לא רק לעבוד על הצד של בריאות הנפש, אלא גם לפרק כמעט לחלוטין ולבנות מחדש את תפיסתי לגבי מה זה אומר להיות גבר.

חשוב לי להבהיר: אין כאן כוונה לבקר או לבטל חלקים מהגבריות שגברים רבים מוצאים כבעלי ערך. אני מאמין שהלכנו רחוק מדי בשיח של השנים האחרונות, ומיהרנו מדי לתייג דברים כ"רעילים" ולבטל חלקים רבים בגבריות שגברים נהנים מהם או שואפים אליהם.

אך אני גם מאמין בכל מאודי שהפכנו את הגבריות לנוקשה וצרה מדי – גרסה מאוד ספציפית שלה המועברת מדור לדור כמו ירושה.

בין היתר, הגרסה הזו של גבריות שרבים מאיתנו גדלו עליה, היא כזו המהללת הדחקה רגשית במקום ביטוי רגשי.

גברים מקבלים עידוד אקטיבי להימנע מהחוויות והרגשות האנושיים, הטבעיים והנורמליים שלהם. זו הייתה הסיבה העיקרית לכך שכמעט נטלתי את חיי.

ואני מאמין שאנו רואים את התוצאות של הנוקשות הזו באות לידי ביטוי אצל מאות אלפי גברים אחרים בכל מיני דרכים ברחבי העולם, כאשר הנתונים סביב התאבדות, מוות בטרם עת, התמכרויות, בדידות, חסרי בית, פשיעה ועוד – הם מובהקים ומזעזעים כאחד.

מוערך כי בממוצע, גבר נוטל את חייו בכל דקה ובכל יום במקום כלשהו ברחבי העולם, בעוד ש-15 גברים מתחת לגיל 75 מתים בטרם עת בכל שעה בבריטניה. אלו הן שערוריות לאומיות וגלובליות, מספרים שהם שוברי לב ממש כפי שהם מזעזעים.

וכך, המשבר השקט הזה הולך ותופח. גברים רבים מחייכים כלפי חוץ אך נאבקים מבפנים.

מסלולי תמיכה רבים אינם בנויים עבור גברים, וגם כשהם זמינים, גברים הותנו שלא להשתמש בהם מחשש שיתויגו כ"חלשים".

אני עובד בתחום בריאות הנפש כבר כמעט עשור וראיתי את המציאות והאתגרים הללו חוזרים על עצמם שוב ושוב.

כשראיינתי עשרות אורחים לספרי: "Be A Man About It: Building A Healthier Idea Of Masculinity" ("תהיה גבר בקשר לזה: לבנות רעיון בריא יותר של גבריות"), אותה בעיה צצה שוב ושוב.

כשהגברים היו זקוקים לעזרה יותר מכל, הם בחרו בשתיקה. הגיע הזמן שננהל שיחות כנות ופתוחות יותר על הדברים שמשפיעים על גברים, כי חיים תלויים בכך.

איך הגענו לכאן? זוהי רשת מורכבת ואי אפשר למתוח קו פשוט מנקודה א' לנקודה ב'. ישנם גורמים ביולוגיים שמשחקים תפקיד ועשויים ליצור את היסודות לכך שגברים ייטו באופן טבעי להתנהגויות מסוימות סביב הבעת רגשות.

עם זאת, ישנם גורמים תרבותיים ומערכתיים אדירים, בעיות מעשה ידי אדם ש"סוגרות את המכסה" על חוויותיהם של גברים. הביולוגיה אולי מניחה את היסודות, אבל נורמות תרבותיות בונות את שאר המבנה, והמבנה הזה עבור גברים היה ממוקד בשתיקה והדחקה.

כחברה, לא התמקדנו מספיק בשנים האחרונות בבעיות העומדות בפני גברים. יש לכך סיבות ברורות ומובנות, כשהבולטת שבהן היא התמיכה והקול שנשים והפמיניזם היו זקוקים להם בתיקון אי-שוויון היסטורי.

אבל אותו אי-שוויון היסטורי הוא זה שגרם לנו להניח שגברים הם "בסדר", שהם לא זקוקים לתמיכה, כיוון שהם היו בפסגה זמן רב כל כך.

מדוע יותר גברים נוטלים את חייהם:

התאבדות היא נושא מורכב מאוד וישנם גורמים פוטנציאליים רבים לכך שיותר גברים מתאבדים. לפי המשרד לסטטיסטיקה לאומית (בבריטניה), הסיכוי של גברים להתאבד גבוה פי שלושה מזה של נשים.

אחת הסיבות היא שגברים נוטים פחות לפנות לקבלת תמיכה בבעיות נפשיות. לצד זה, הנורמה התרבותית הגברית של הדחקה רגשית, במקום ביטוי, נושאת עמה סיכון גבוה יותר להתאבדות.

שפע של מחקרים מדעיים מאשרים שבני אדם הם יצורים חברתיים מיסודם, המתוכנתים לקשרים חברתיים חזקים, בהם הם תלויים כדי לשרוד. נורמות גבריות תרבותיות היללו עצמאות, שהיא חשובה בהקשרים מסוימים, אבל הצד האפל של זה הוא שהיא יכולה ליצור התנגדות לקשרים בין-אישיים חזקים עם אחרים. ישנה התנגדות בולטת לקשרים אפלטוניים עם גברים אחרים, שלמרבה הצער מתויגים לעיתים קרובות בכינויי גנאי הומופוביים, מה שמוביל גברים כה רבים להימנע מפגיעות ומעומק בקשרים. ההתניה התרבותית שלנו עומדת בסתירה לצרכים הביולוגיים שלנו, וזה דוחף גברים רבים לבדידות, לבעיות נפשיות, ובאופן שובר לב – להתאבדות. בני אדם צריכים בני אדם אחרים, וגברים צריכים גברים אחרים.

מדוע גברים נרתעים מלבקש עזרה:

נתוני ה-NHS (שירות הבריאות הלאומי בבריטניה) מראים בעקביות שנשים מהוות אחוז גבוה יותר מהביקורים אצל רופאי המשפחה. ייתכן שזה נובע מכך שנשים ונערות מפתחות היכרות עם מסגרות רפואיות מגיל צעיר יותר, כאשר תוכניות סקר לאומיות לנשים מתחילות בדרך כלל סביב גיל 25, בעוד שעבור גברים, הן מתחילות הרבה יותר מאוחר, עבור חלקם אפילו בגיל 65. נורמות תרבותיות נוקשות משחקות גם הן תפקיד, כאשר דיבור על הבריאות שלנו או על בעיות בה עשוי להיתפס כדבר "לא גברי" באופן מובנה. אבל כאשר גברים נמצאים בסיכון גבוה יותר למוות מסרטן, מחלות לב ומוות בטרם עת – אסור לנו לשים את הגאווה לפני הבריאות שלנו.

ג'ורג' בל, כותב הטור, השבוע הוציא את ספרו "Be A Man About It: Building A Healthier Idea Of Masculinity" (בתרגום חופשי: "תהיה גבר בקשר לזה: לבנות רעיון בריא יותר של גבריות"), המתמקד בפירוק הסטריאוטיפים המזיקים הללו ובניית מודל גברי המאפשר פתיחות רגשית וחברות אמתית.

ומה אצלנו

ואם המצב בעולם מורכב, בישראל יש לזה עוד שכבה. כאן להיות גבר עובר גם דרך הצבא והמדים. מגיל צעיר לומדים להגיד שהכול סבבה וקטן עלינו, גם כשקשה. השירות והמציאות הביטחונית מלמדים לשים שריון כדי לשרוד, אבל אף אחד לא מלמד איך להוריד אותו כשחוזרים הביתה, לילדים ולבת הזוג.

הרבה גברים כאן, במיוחד אחרי המלחמות האחרונות, חוזרים מהמילואים עם מראות קשים ושומרים אותם בפנים. השתיקה הזאת עולה ביוקר, להם ולמשפחות שלהם. היא לא חייבת להימשך. לדבר עם מישהו זה צעד ראשון, לא חולשה.

מקור: https://www.express.co.uk/life-style/health/2159681/mens-mental-health-expert-george-bell