גבר בן 70 שאומר אני לא צריך פסיכולוג לא תמיד באמת מסתדר לבד. לפעמים אף אחד לא שאל אותו מה עובר עליו, ונשאר לשמוע את התשובה גם אחרי הבסדר הראשון.
אומרים עליך שאתה לא תדבר
אתה מכיר את המשפט הזה. אבא שלי לא ידבר. זה דור אחר. הם עברו מלחמות, בנו את המדינה, לא מתלוננים. ככה אומרים ילדים מבוגרים על האבות שלהם, וככה, לא פעם, חושבים גם מטפלים.
ויש בזה היגיון. הגבר הישראלי שגדל בשנות החמישים והשישים למד להחזיק. לשתוק, לתפקד, לא ליפול. זה לא היה פגם. זה היה פתרון, והוא עבד.
אבל מכאן קצרה הדרך למסקנה אחרת: אין טעם שתלך לטיפול. אתה קשוח מדי, מבוגר מדי, סגור מדי. והמסקנה הזאת לא באה רק ממך. חלק גדול ממנה בא מהסביבה, מהדרך שבה מסתכלים עליך. וכשמסתכלים מקרוב, היא לא מחזיקה.
לא חסר מה לדבר עליו
פרופ' יעקב לומרנץ, מהיחידה לפסיכולוגיה של הבגרות והזיקנה באוניברסיטת תל אביב, כתב על זה כבר ב-1991, במאמר החירות להיות פציינט. לפי ההערכות שהוא מביא מהספרות המקצועית, בין 35% ל-65% מבני 65 ומעלה סובלים מבעיות נפשיות שמצריכות עזרה. רק כ-2.7% מהם מקבלים טיפול, וגם הוא באיכות נמוכה. הנתונים ישנים ולא עוסקים רק בגברים, אבל הפער אומר משהו.
כלומר, הקשיים לא נעלמים עם הגיל. הם פשוט לא מקבלים טיפול. החרדה, הדיכאון, האבל, הבושה, כולם שם. רק שאף אחד לא קורא להם בשם.
למה אף אחד לא הציע לך
אז למה הפער הזה נשאר? חלק מהתשובה נמצא אצל פרויד. בכל 23 הכרכים של כתביו, פרויד מתייחס לגיל רק בשלושה מקומות, ובקיצור. ב-1904 הוא כתב שבסביבות גיל חמישים ומעלה חסרה בדרך כלל הגמישות הנפשית שהטיפול תלוי בה, ושכמות החומר שהצטברה תאריך את הטיפול בלי סוף.
המשפטים המעטים האלה הפכו לבסיס, וההנחה שאין מקום לטפל באנשים מעל גיל 50 שלטה עשרות שנים. בין ההסברים שבמאמר: פסיכולוגיה שהתמקדה כמעט כולה בילדות, רעיון שההתפתחות נגמרת בגיל ההתבגרות, ותקופה שבה רוב האנשים לא חיו עד גיל 50.
כל אלה כבר לא נכונים. אבל ההנחה נשארה, גם אצל אנשי המקצוע. המאמר מתאר פחד מזיקנה ודעות קדומות על אנשים מבוגרים בקהילה המקצועית, ומטפלים שמטפלים בהם בלי רצון אמיתי. הוא מסביר שקשה למטפל צעיר ומתפקד להבין מה זה להזדקן, ושהעולם הזה מפחיד אותו. ולכן לפעמים מבינים אותך לפי מה שהם מניחים עליך, ולא לפי מה שאתה עצמו אומר על החיים שלך.
המאמר לא עוסק בגברים ישראלים במיוחד. מה שאני רואה במפגשים עם גברים בגיל הזה הוא שכאן התמונה מסתבכת. כשגבר בן 72, צבר, מדבר קצר ולא בוכה, רואים בדיוק את מה שמצפים לראות. את השתיקה קוראים כחוסר עניין. את הקשיחות כחוסר יכולת. וזה נוח לכולם. לך לא צריך להודות שקשה לך, ולמי שמולך לא צריך לפגוש את מה שהוא מעדיף לא לראות.
לפי המאמר, מי שנמנע מלטפל באדם מבוגר נמנע גם מלהתמודד עם ההזדקנות שלו עצמו, עם האובדנים שמחכים גם לו ועם המוות שלו. כלומר, זה שלא הציעו לך עזרה לא אומר שלא תפיק ממנה. לפעמים זה אומר שהיה קשה למי שמולך.
בגילך כבר לא מצפים להרבה
וזה לא נשאר אצל המטפלים. את המסר הזה אתה שומע מכל הכיוונים: מהרופא, מהילדים, מהטלוויזיה. בגילך כבר לא מצפים להרבה. ובלי לשים לב, אתה מתחיל להאמין בו.
המאמר מתאר את השעון החברתי: הציפיות של החברה לפי שלב החיים. ומכאן מצפים מאדם מבוגר להיות מחוץ לעולם העבודה, פסיבי, ואולי מיותר, הרבה לפני שהגוף נחלש.
לגבר שכל הערך שלו נבנה על תפקוד, על פרנסה, על להיות זה שמחזיק, זו מכה כפולה. אתה לא רק מזדקן. אתה מאבד את מה שאמר לך מי אתה. ולבקש עזרה על זה נראה כמו עוד הודאה בכישלון.
אז אתה לא בא. וסביבך אומרים: נו, הוא צבר.
מה דווקא הגיל שלך מביא איתו
לומרנץ טוען את ההפך ממה שמקובל לחשוב. לדעתו, דווקא בגיל מבוגר יש הרבה סיבות לבוא לטיפול: היסטוריה ארוכה, הרבה מה לספר, ותחושה חדה יותר שהזמן עובר.
אחד הדברים שמשתנים הוא הדרך שבה סופרים את הזמן. כבר באמצע החיים אנשים מפסיקים לספור כמה שנים עברו מאז שנולדו, ומתחילים לחשוב כמה זמן נשאר להם. גבר שכל חייו דחה את הרגש למחר מגלה פתאום שהמחר מתקצר. מבחוץ זה נראה כמו סיבה לוותר על טיפול. בפועל זו בדיוק הסיבה להתחיל.
גם הגיל עצמו לא נקבע רק לפי תעודת הזהות. הוא נקבע לפי מה שאדם עבר בחיים ולפי המשמעות שהוא נותן להם. יש בני 80 צעירים ויש בני 80 זקנים, ומי שמסתכל רק על המספר מפספס את האדם.
ועוד דבר: ככל שאנשים מזדקנים, הם נעשים שונים יותר זה מזה. לכן דווקא אצל גברים מבוגרים הסטריאוטיפ של הצבר הקשוח מתאים פחות. אין דבר כזה הגבר המבוגר. יש הרבה גברים מבוגרים, ולכל אחד מהם סיפור משלו.
למה אתה חוזר לסיפור מהצבא
ואת הסיפור שלך אתה מספר, לפעמים שוב ושוב. הסיפור מהצבא, מהעבודה הראשונה, מהבית של ההורים. ומישהו ליד השולחן מגלגל עיניים.
המאמר, בעקבות רוברט בטלר, רואה בזה סקירת חיים: ניסיון לחבר את חלקי החיים לשלם אחד, מול המודעות לסוף. כשזה מצליח, זה נותן משמעות ומקטין את הפחד מהמוות. הסיפורים החוזרים הם לא סתם נוסטלגיה. יש להם תפקיד.
ופה העניין הגברי חשוב במיוחד. המאמר מתאר את הדימוי העצמי כמיתוס, לפעמים מיתוס של גיבור, ומביא שאלות שאדם שואל את עצמו בגיל הזה: האם הייתי גיבור אמיתי או מדומה? אולי עכשיו אני משלם את המחיר על העמדת הפנים.
גבר שבנה את חייו סביב חוזק פוגש את השאלות האלה עם הרבה פחות כלים לדבר עליהן. המאמר גם מזהיר שסקירת חיים יכולה להיות מכאיבה, ולהטות לדיכאון. כלומר, זה בדיוק המקום שבו לא כדאי שתישאר לבד.
הגוף שלך משתנה, וגם אתה
עם השנים נפתח פער בין הגוף לנפש: מצד אחד רצונות וחשק, מצד שני גוף שלא מגיב. הגוף משתנה, אבל התמונה שלך בראש לא משתנה באותו קצב, והאובדנים פוגעים בערך העצמי. לגבר שהגוף היה הכלי שלו, בעבודה, בצבא, במיטה, זו פגיעה עמוקה. ובדרך כלל שקטה.
המאמר מביא את דוד גוטמן, שמצא שבמחצית השנייה של החיים גברים נעשים רכים ופסיביים יותר, ונשים תקיפות יותר. ובנפרד מזה, המאמר עצמו מונה בגיל הזה השלמה עם שינויים רגשיים וקבלה של צדדים גבריים ונשיים באותו אדם.
במילים פשוטות: אתה לא קפוא. אתה משתנה. הצד הרך שהסתרת כל החיים מתחיל לבקש מקום. טיפול יכול לעזור לך לא להתבייש בזה.
מגיעה לך הבחירה
לומרנץ קרא למאמר שלו החירות להיות פציינט. הוא טוען שרבים רואים בזיקנה הגבלה של החירות, ולכן מונעים מאנשים מבוגרים את הזכויות שיש לצעירים, ובכלל זה את הזכות לבחור בטיפול וליהנות ממנו.
כשאומרים שאין טעם כי אתה צבר, לוקחים ממך את הבחירה הזאת עוד לפני שהגעת לדלת.
אם אתה קורא את זה
ראיתי לא פעם איך גבר שאמר שאין לו מה לספר מדבר פתאום עשרים דקות בלי לעצור. רוב הזמן הסיפור לא היה חדש. מה שהיה חדש זה שמישהו הקשיב לו עד הסוף.
הסיפור מהצבא, זה שהילדים כבר יודעים בעל פה, לא נשאר איתך במקרה. יש בו משהו שעוד לא נגמר. אתה לא צריך לדעת מה זה. מספיק שתסכים שהוא שווה עוד שיחה אחת, הפעם עם מישהו שלא ממהר.
לא מאוחר מדי. בשביל הסיפור הזה, אולי זה בדיוק הזמן.
מקורות
לומרנץ, י. (1991). החירות להיות פציינט: מושגי יסוד בבסיס הפסיכותרפיה במחצית השנייה של החיים. שיחות, ו(1), 40–47.
צילום: Liorca, ויקישיתוף, CC BY-SA 4.0
