יום חמישי, תשע בערב. הילדים בחדרים, הבן הגדול עם אוזניות. אתה יושב במטבח מול המחשב ועונה על עוד מייל. פתאום עולה לך מחשבה: זה משבר גיל 40? ככה זה מתחיל?
התשובה הקצרה: כנראה שלא. במחקר שבו רואיינו 724 אמריקאים, רק כ-15% מהגברים בני 39 ומעלה סיפרו על משבר שקרה להם באמת בין גיל 38 ל-50 (וטינגטון, 2000). כלומר, רוב הגברים עוברים את גיל 40 בלי משבר כזה.
אולי חבר צחק עליך שאתה צריך אופנוע. אולי בת הזוג שאלה למה אתה כל כך שקט. ואתה לא יודע מה לענות. אתה לא רוצה לעזוב הכול. אתה פשוט עייף, וקצת לא מבין לאן הלכו השנים.
והמילה משבר כבר מחכה לך. שמעת אותה בסרטים, בבדיחות, בשיחות של חברים. היא נוחה. היא מסבירה הכול במכה אחת. אבל היא גם מפחידה: אם זה משבר, אולי משהו עומד להישבר.
מה שאנחנו קוראים לו משבר גיל 40 הוא לרוב לא משבר, וגם לא עניין של גיל. זה עומס שהצטבר. והוא מרגיש כמו משבר כשאתה סוחב אותו לבד, בלי לספר לאף אחד מה עובר עליך. ולכן גם הדרך החוצה היא לא מהפך. היא שיחה.
האם כל גבר עובר משבר גיל 40?
נתחיל מהתמונה המוכרת: גבר בן 40 שקם בוקר אחד, קונה מכונית אדומה ועוזב הכול. זה סיפור טוב לסרט. אבל במחקר הוא נראה אחרת.
החוקרת וטינגטון ראיינה בטלפון 724 אמריקאים בני 28 עד 78 (וטינגטון, 2000). כרבע מהגברים אמרו שעברו משבר אמצע חיים. אבל כשבדקה מתי זה קרה, יותר ממחצית המשברים קרו לפני גיל 38 או אחרי 50. ורק כ-15% מהגברים מעל 39 תיארו משבר שקרה באמת בשנים האלה. היא כתבה שכמעט כל אירוע שמזכיר הזדקנות יכול להיקרא משבר, אם ההגדרה גמישה מספיק. ועוד פרט: בקרב בני 38 עד 55, אחד הדברים היחידים שניבאו דיווח על משבר היה היסטוריה של דיכאון. לפעמים מה שנקרא משבר הוא דיכאון ותיק שחזר, עם שם נוח יותר.
גם בישראל התמונה דומה. יעקב לומרנץ ועמיתיו ראיינו 395 גברים ישראלים בני 40 עד 55, נשואים ואבות (לומרנץ ועמיתים, 1994). רובם לא חיפשו מהפך. החוקרים תיארו תחושה ניכרת של יציבות. מי שכן רצה שינוי אישי היה בדרך כלל פחות מרוצה מהבית.
כלומר, המשבר כאירוע הוא היוצא מן הכלל. אבל זה לא אומר שאין כלום. התחושה שתיארתי במטבח אמיתית. היא פשוט לא נראית כמו פיצוץ.
וזה משנה את השאלה. אם אתה מחכה לפיצוץ, אתה עלול לפספס את מה שקורה באמת: שחיקה שקטה, יום אחרי יום. ואם אתה בטוח שאתה במשבר, אתה עלול לחפש פתרון גדול מדי לבעיה שהיא בעצם אחרת.
אז מה כן משתנה אצל גברים בגיל 40?
אם אין פיצוץ, מה יש? כדי להבין את זה, צריך להפסיק לחפש אירוע אחד גדול ולהתחיל להסתכל על מה שקורה ביום-יום. שם, בדרך כלל, נמצאת התשובה.
קורנויר ומהליק השוו בין סטודנטים לבין 89 גברים בני 36 עד 45 מניו אינגלנד (קורנויר ומהליק, 1995; מחקר חתך, שהשווה קבוצות גיל ולא עקב אחרי אותם גברים). הם מצאו שני כיוונים הפוכים.
הצורך להתחרות, להצליח ולהיות מעל אחרים היה נמוך יותר אצל הגברים המבוגרים. ומה שעלה הוא הקונפליקט בין העבודה למשפחה. הגברים בגיל העמידה הסכימו יותר עם משפטים כמו: קשה לי למצוא זמן להירגע, או: אני מרגיש קרוע בין לוח הזמנים בעבודה לבין הדאגה לבריאות שלי.
במילים פשוטות: הסולם כבר פחות חשוב לך. אבל אתה עדיין עליו. ובאותו זמן מושכים אותך הביתה, לילדים, לזוגיות, לגוף שמתחיל להזכיר את עצמו.
תחשוב רגע על יום רגיל שלך. בבוקר אתה מסיע לבית הספר ומקבל טלפון מהעבודה. בצהריים אתה מנסה להספיק לאכול. בערב אתה מגיע הביתה, ומישהו כבר מחכה לך עם שאלה או עם בקשה. אף אחד מהדברים האלה אינו דרמה. אבל ביחד הם לא משאירים מקום. וכשאין מקום, גם מחשבה קטנה, כמו לאן הלכו השנים, נשמעת פתאום כמו אזעקה.
זה לא משבר. זה עומס. אתה לא רוצה חיים אחרים. אתה רוצה שהחיים שיש לך יפסיקו למשוך אותך לשלושה כיוונים בבת אחת. אבל עומס לבדו עוד לא מסביר למה זה מרגיש כל כך כבד.
ולמה אני עדיין לא מדבר?
אם הסיפור היה נגמר כאן, היה אפשר לומר: זה שלב, הוא יעבור. אבל באותו מחקר היה ממצא שלישי, והוא החשוב מכולם.
הקושי לבטא רגשות לא השתנה עם הגיל. הוא היה דומה אצל סטודנטים בני 20 ואצל אבות בני 40. וגברים שהורידו הילוך בתחרות דיווחו אמנם על פחות דיכאון וחרדה, אבל מי שהמשיך לשמור את הרגשות בפנים שילם על זה בקרבה.
תחבר את זה לצעד הקודם. העומס עולה. והכלי שאיתו אתה מתמודד נשאר אותו כלי: להחזיק, לשתוק, להסתדר לבד.
זה הגיוני. במשך עשרים שנה השליטה ברגש עזרה לך. בעבודה, בצבא, מול ילדים צורחים בשלוש בלילה. אין סיבה שתוותר עליה רק כי מלאו לך 40.
הבעיה היא לא השליטה עצמה. הבעיה היא שהיא הפכה לכלי היחיד. כשהעומס היה קטן, להחזיק הספיק. כשהוא גדל, אותו כלי כבר לא מוריד משקל. הוא רק מסתיר אותו, גם ממך.
ואת מה שלא נאמר, הגוף סוחב. עייפות שלא עוברת, עצבנות קטנה על הילדים, שקט ארוך מול הטלוויזיה. מבחוץ זה נראה כמו גבר רגוע. מבפנים זה גבר שאין לו איפה להניח את מה שהוא מחזיק.
זה מה שהופך עומס רגיל לתחושה של משבר. לא כמות הדברים על הכתפיים, אלא זה שאתה סוחב אותם לבד, ואף אחד לא יודע.
ככה זה נראה ביום רגיל. מישהו בעבודה שואל מה שלומך, ואתה עונה בסדר, עוד לפני שבדקת. בערב בת הזוג שואלת מה קרה, ואתה מספר על הפקק בדרך הביתה. אף אחד לא שיקר כאן, אבל אף אחד גם לא באמת יודע.
עם מי אתה סוחב את משבר גיל 40?
אם מה שמכביד הוא לסחוב הכול לבד, השאלה משתנה. היא כבר לא אם אתה במשבר. היא עם מי אתה מדבר.
דונלד לוי שאל 223 גברים אמריקאים, בגיל ממוצע של 45 בערך, על החברויות שלהם (לוי, 2005). הוא הבחין בין שני סוגים של קשר. יש את החבר'ה: יושבים יחד, צוחקים, מדברים על ספורט. ויש חבר אחד שאפשר לדבר איתו על הכול.
לרוב הגברים היו גם וגם. אבל רק החבר הקרוב, זה שאפשר לדבר איתו על הכול, היה קשור לפחות חרטה על החיים. הישיבה עם החבר'ה לא הייתה קשורה לזה (קשר מתאמי, במדגם משכיל ולא אקראי). ועוד דבר: גברים נשואים דיווחו על פחות חברים קרובים כאלה. לוי שיער שאצלם הקרבה מרוכזת בעיקר בבת הזוג. זה לא אומר לדבר איתה פחות. זה אומר שאולי כדאי שהיא לא תהיה הכתובת היחידה.
שים לב למה שההבחנה הזאת אומרת. אפשר לשבת כל שבוע עם החבר'ה, ועדיין לא לספר לאף אחד שקשה לך. החבר'ה חשובים, ואין סיבה לוותר עליהם. אבל הם לא מחליפים אדם אחד שאפשר להגיד לו את האמת.
וזה לא חייב להיות שיחה ארוכה או וידוי. לפעמים זה משפט אחד, באמצע הליכה או בדרך הביתה מהמשחק: האמת, אני קצת שחוק בתקופה הזאת. חבר טוב לא צריך יותר מזה כדי לדעת. ואתה לא צריך יותר מזה כדי להרגיש שמישהו יודע.
וזה מחזיר אותנו לשאלה מהמטבח. אם כל הקרבה שלך מופקדת אצל אדם אחד, היא נושאת משקל שאדם אחד לא יכול לשאת לבד. גם היא עייפה. גם היא בגיל הזה. חבר אחד לא מחליף אותה. הוא רק מחלק את המשקל.
מה אני לוקח מזה
המשבר הדרמטי נדיר. מה שכן קורה הוא עומס: פחות מרוץ, יותר משיכה בין עבודה לבית. הכלי הישן, לשתוק ולהחזיק, נשאר כמו שהיה. ועומס שנסחב לבד מרגיש כמו משבר.
המילה משבר מקלה עלינו. היא נותנת שם דרמטי לתחושה עמומה, ומרמזת שהפתרון דרמטי: לעזוב, להחליף, לברוח. אבל אם הבעיה היא שאתה סוחב הכול לבד, הפתרון קטן הרבה יותר. ודווקא בגלל זה, קשה יותר.
ושיחה היא לא עוד משימה ברשימה. היא מה שמוריד משקל מכל השאר.
זה לא אומר לוותר על הגבריות שלך. החוזק, האחריות, היכולת להחזיק, כל אלה הביאו אותך עד כאן. השאלה היא רק אם אתה צריך להחזיק את הכול לבד.
ואם מה שאתה מרגיש נמשך זמן רב, ומזכיר תקופה קשה שכבר עברת, שווה לבדוק אם זה דיכאון. טיפול יכול לעזור מאוד. ואם מטפל שואל מה אתה מרגיש ואין לך תשובה, אפשר להגיד לו: אני לא רגיל לדבר ככה, תן לי רגע. זו לא חולשה. זו נקודת התחלה.
משפט אחד לנסות השבוע
לא לבת הזוג, הפעם. לחבר אחד, מישהו מסוים:
אני בתקופה קצת עמוסה בראש. בא לך לצאת להליכה ביום שני?
לא צריך להסביר יותר מזה. לפעמים ההליכה עושה את השאר.
ואם בערב, שוב במטבח, תעלה המחשבה שאולי זה משבר גיל 40, אפשר לשאול במקומה שאלה אחרת: עם מי דיברתי השבוע באמת?
במצוקה עכשיו? ער"ן, 1201.
מקורות
Cournoyer, R. J., & Mahalik, J. R. (1995). Cross-sectional study of gender role conflict examining college-aged and middle-aged men. Journal of Counseling Psychology, 42(1), 11–19. https://doi.org/10.1037/0022-0167.42.1.11
Levy, D. P. (2005). Hegemonic complicity, friendship, and comradeship: Validation and causal processes among white, middle-class, middle-aged men. The Journal of Men's Studies, 13(2), 199–224. https://doi.org/10.3149/jms.1302.199
Lomranz, J., Shmotkin, D., Eyal, N., & Friedman, A. (1994). Expectations for changes in midlife men. Social Behavior and Personality, 22(2), 111–122. https://doi.org/10.2224/sbp.1994.22.2.111
Wethington, E. (2000). Expecting stress: Americans and the "midlife crisis." Motivation and Emotion, 24(2), 85–103. https://doi.org/10.1023/A:1005611230993
