למה בעלי כל כך עצבני?

מאת גיא גרימלנד · עודכן: 29.10.2026

את שומעת את המפתח בדלת, ומשהו בבטן מתכווץ. עוד לפני שהוא אומר שלום, את כבר מנסה לנחש איך יהיה הערב. כוס שנשארה על השיש, הילד שלא מוצא נעל, הטלוויזיה קצת רועשת מדי. כל דבר קטן יכול להקפיץ אותו. ואת מתחילה לנהל את הבית לפי מצב הרוח שלו, ושואלת את עצמך מתי זה התחיל, ואם זה בכלל בגללך.

זה לא בגללך. ואת גם לא צריכה לנחש לבד מה עומד מאחורי זה. במאמר הזה נעבור על זה צעד אחר צעד. קודם נבין מה זו בכלל עצבנות, ומה קורה לו מבפנים. אחר כך נראה מה יכול להזין אותה, ואיך היא נראית ברגעים הקטנים של הבית. ובסוף נדבר על מה את יכולה לעשות, ומתי זה כבר לא עניין של מצב רוח.

מה זה בעצם עצבנות?

חוקרים מבדילים בין שני דברים שנשמעים דומים: כעס ועצבנות. כעס הוא רגש של רגע. משהו קורה, הוא מתרגז, ואחרי זמן מה זה עובר. עצבנות היא משהו אחר. זה מצב שנמשך ימים ושבועות, שבו הוא כל הזמן קרוב לנקודת הרתיחה (דילון ואחרים, 2025).

אפשר לחשוב על זה ככה: פעם, כשהילד השאיר נעליים בכניסה, הוא בכלל לא שם לב. היום אותן נעליים מוציאות אותו מהכלים. הנעליים לא השתנו, הוא השתנה. הסבלנות שלו נגמרת הרבה יותר מהר.

ולכן כדאי לשאול לא רק על מה הוא כועס עכשיו, אלא מה קרה לו בתקופה האחרונה שגרם לו להיות כל כך קרוב לקצה.

וגם בתוך הכעס עצמו כדאי להפריד בין שלושה דברים:

נטייה לכעוס: הוא מתרגז מהר יותר מבעבר.
התפרצויות כעס: צעקות, טריקת דלתות, מילים פוגעות.
אלימות: איומים, שבירת חפצים, השפלה, שליטה או פגיעה גופנית.

לחיות לצד נטייה לכעוס זה קשה. התפרצויות כבר פוגעות. ואלימות היא כבר לא עניין של מצב רוח, אלא של ביטחון. השלושה גם לא תמיד באים יחד: כעס לא תמיד מוביל לתוקפנות, ויש תוקפנות גם בלי כעס (דילון ואחרים, 2025). נחזור להבחנה הזו לאורך כל המאמר, כי מה שעוזר מול נטייה לכעוס לא מתאים מול אלימות.

ועוד דבר לפני שממשיכים: עצבנות היא לא עניין גברי. בסקר מקוון בארצות הברית, עם יותר מ־42 אלף משתתפים, נשים דיווחו על יותר עצבנות מגברים (פרליס ואחרים, 2024). בסקר ארצי אמריקאי אחר שאלו אנשים שעברו פעם דיכאון אם היו עצבניים באותה תקופה. כשישה מכל עשרה אמרו שכן, גברים ונשים באותה מידה (ריזק ואחרים, 2025). אז אם עצבנות היא דבר כל כך אנושי, השאלה היא מה מעלה אותה אצלו דווקא עכשיו.

מה בעצם קורה לו מבפנים?

כעס הוא לא רגש רע. הוא כמו אזעקה, שאומרת: משהו מאיים עליי, פוגע בי או עוצר אותי. הבעיה מתחילה כשהאזעקה רגישה מדי, ומצלצלת על כל כוס שנשארה על השיש.

ומה הופך אותה לרגישה כל כך? לא פעם זה לא דבר אחד, אלא כמה דברים ביחד: עייפות, לחץ בעבודה, חובות, מילואים, חדשות קשות. אפשר לחשוב על זה כמו על כוס שמתמלאת. כל דבר כזה ממלא אותה עוד קצת, עד שמספיקה טיפה קטנה אחת כדי שהיא תגלוש. ניסוי שינה, למשל, בדק גורם אחד כזה, חוסר שינה. התברר שרוב העלייה בכעס הייתה קשורה לכך שהמשתתפים היו ישנוניים יותר (קריזן והיסלר, 2019). ולכן הטיפה האחרונה, האופניים בכניסה או הכוס על השיש, היא הרבה פעמים לא הסיבה האמיתית.

לפי האתר של תמיר אשמן, הוא עובד כבר יותר מעשרים שנה עם אנשים ועם קבוצות, בעיקר סביב התפרצויות זעם ואלימות במשפחה. הוא מתאר את התהליך הזה כמעגל, וקורא לו מעגל הזעם. זה מודל שמבוסס על הניסיון שלו בעבודה הזו, לא על מחקר, והוא נשען על מעגל האלימות שתיארה החוקרת לנור ווקר. לפי אשמן, המעגל נראה כך:

מתח מצטבר, ואף אחד לא רואה אותו: מחשבות, ציפיות שלא התממשו, תחושה שלא מעריכים אותו.
ניצוץ: משהו קטן ולא פרופורציונלי, כמו איחור של כמה דקות או פרצוף לא במקום.
התפרצות.
הקלה: המתח יוצא. מבחינתו ההתפרצות עבדה, ולכן היא מתחילה להפוך להרגל.
אשמה: הוא מלקה את עצמו, או מצדיק את מה שעשה.
פיצוי וריצוי, מה שאשמן קורא לו ירח דבש. ואז המתח מתחיל להצטבר מחדש.

לאשמן יש עוד שתי הערות שכדאי להכיר. הראשונה: לדבריו, אובדן שליטה אמיתי הוא נדיר. כמעט תמיד, מי שמתפרץ נשאר בתוך גבולות שהוא קבע לעצמו. כלומר, לדעתו, גם בתוך הכעס יש בחירה. השנייה: לדבריו, ההתפרצות היא תמיד סימן למשהו עמוק יותר.

ומה יכול להיות הדבר העמוק הזה? לפעמים, מתחת לכעס מסתתר משהו פגיע יותר: עלבון, בושה, חוסר אונים, פחד. במחקר יש רמזים בעיקר לגבי בושה. החוקרת ג׳ון טנגני ועמיתיה מצאו שאנשים שנוטים להרגיש בושה מדווחים על יותר כעס ועצבנות, ונוטים יותר להאשים אחרים. באחד המחקרים שלהם, שכלל ילדים, בני נוער ומבוגרים, הם גם אמרו שהם נוטים יותר להוציא את הכעס על מישהו אחר. למשל, לכעוס על הבוס ולהוציא את זה על בן או בת הזוג (טנגני ואחרים, 1992; 1996). מחקר חדש יותר, על סטודנטים ועל משתתפים בסקר מקוון, מצא כיוון דומה: מי שבושה מרגישה לו בלתי נסבלת דיווח על יותר תוקפנות מילולית, אבל הקשר היה קטן (שונלבר ואחרים, 2021).

חשוב לדייק מה המחקרים האלה אומרים. כולם מבוססים על שאלונים, והם מראים קשר, לא סיבה. החוקרים עצמם כותבים שכעס לא תמיד נובע מבושה. אבל לדבריהם, בושה היא הרבה פעמים חלק מהתמונה, ולאנשים קשה לדבר עליה. אז זה כיוון, לא חוק.

אבל אם מתחת לכעס יש עלבון או פחד, למה זה לא יוצא כעלבון או כפחד? לפסיכולוג רונלד לוונט יש הסבר אפשרי. לפיו, בנים רבים לומדים מגיל צעיר שלא בוכים ולא מפחדים, ולכן חלק מהגברים גדלים בלי מילים לרגשות הפגיעים שלהם. אחד המשפטים בשאלון שלו מדויק במיוחד: כשמישהו קרוב פוגע בי, אני מסוגל להגיד לו שנפגעתי. גבר שקשה לו להגיד את זה מרשה לעצמו לפעמים להראות רק כעס. זו הפרשנות שלי, לא ממצא של המחקר.

וחשוב לא להגזים. ההבדל בין גברים לנשים בקושי הזה קטן. בסקירה של 42 מחקרים, גברים קיבלו בממוצע ציון קצת יותר גבוה, אבל רוב הגברים ורוב הנשים נמצאים באותו טווח. והחוקרים עצמם כותבים שהממצא לא מסביר למה יש הבדל, ושעוד לא הוכח שהוא נובע מהחינוך (לוונט ואחרים, 2009; לוונט ופרנט, 2019). אז זה הסבר אפשרי, לא גזירה, ובטח לא משהו שנכון לכל גבר.

וחשוב להגיד את זה בבירור: כל זה מסביר, אבל לא מצדיק. גם כשמבינים מה עובר עליו, האחריות למה שהוא עושה עם זה נשארת שלו (טאפט ואחרים, 2017).

מה יכול להזין את זה?

אפשר לדמיין את העצבנות כמו כוס שמתמלאת לאט, עד שטיפה אחת קטנה גורמת לה לגלוש. אז השאלה הבאה היא מה ממלא אצלו את הכוס. את לא צריכה לאבחן אותו, ובכלל אי אפשר לעשות את זה מבחוץ. הטבלה שבהמשך לא נועדה להגיד מה יש לו. היא רק עוזרת לך לדעת על מה כדאי לשאול אותו.

מה רואים	מה זה יכול להיות	מה עוד זה יכול להיות
ישן מעט או לא טוב, ולמחרת הפתיל שלו קצר יותר	חוסר שינה. בניסוי, מי שישנו כשעתיים וחצי פחות במשך שני לילות כעסו יותר ממי שישנו כרגיל (קריזן והיסלר, 2019)	וגם להפך: מתח וכעס פוגעים בשינה. ושינה לא טובה היא גם חלק מדיכאון ומפוסט טראומה
אחרי מילואים או קרב: דריכות, התפרצויות, ריחוק	תגובות של פוסט טראומה. במחקר על לוחמים משוחררים בישראל, הפוסט טראומה הייתה קשורה לכעס ולתוקפנות יותר מאשר לסימנים האחרים שנבדקו (וינברג ואחרים, 2024)	דיכאון, שימוש בחומרים, קושי לחזור לשגרה
מתפרץ על קטנות, ולצד זה עייף, מתרחק ולא נהנה מכלום	אולי גם דיכאון. אצל חלק מהגברים הוא מגיע עם כעס, שתייה או לקיחת סיכונים, ואז אפשר לפספס אותו (קול ושייפר, 2018)	חוסר שינה, לחץ
תמיד היה כזה: מגיב חזק, עובר מהר מרגש לרגש, מתקשה להתרכז	ADHD אצל מבוגרים. מבוגרים עם ADHD מתקשים לווסת רגשות הרבה יותר מאחרים (בהשתי ואחרים, 2020)	לחץ, חוסר שינה, חרדה
שותה או מעשן קנאביס יותר מבעבר, או עצבני דווקא כשהוא מנסה להפסיק	שתייה כבדה קשורה לסיכון גבוה יותר לאלימות כלפי בת הזוג, אבל זו לא גזירת גורל (טניוס ואחרים, 2026). מי שמעשן קנאביס שלוש פעמים בשבוע או יותר ומפסיק, עלול לעבור גמילה. עצבנות או כעס הם מהסימנים השכיחים שלה (ליבנה ואחרים, 2019)	פוסט טראומה או דיכאון. ראי מתי זה דחוף
כועס, ולצד זה מיואש, מסתגר, מדבר כאילו אין טעם לכלום	סימן שצריך לקחת ברצינות (דילון ואחרים, 2025)	דיכאון. ראי מתי זה דחוף
מאיים, שובר דברים, משפיל, את מפחדת ממנו	סכנה. קודם כול הביטחון שלך	כאן לא מחפשים הסברים. ראי מתי זה דחוף

שלוש מהשורות האלה עולות הכי הרבה בשאלות של נשים: דיכאון, מילואים ושינה. בואי נעבור עליהן אחת אחת.

זה דיכאון?

אולי. אבל מהעצבנות לבד אי אפשר לדעת. נשים מאובחנות בדיכאון בערך פי שניים מגברים, וזה לא אומר שגברים לא סובלים ממנו. חוקרים שאספו נתונים מיותר מ־90 מדינות הזהירו: מי שרואה בדיכאון מחלה של נשים עלול לפספס אותו אצל גברים (סאלק ואחרים, 2017).

ואיך מפספסים? אצל חלק מהגברים הדיכאון מגיע עם כעס, שתייה או לקיחת סיכונים, ולא רק עם עצב. בסקר אמריקאי, גברים עם יותר סימנים כאלה פנו פחות לעזרה בגלל דיכאון. אבל דווקא הם נטו לפנות קודם לרופא, למשל לרופא המשפחה (קול ושייפר, 2018). לכן רופא המשפחה יכול להיות צעד ראשון טוב.

על אותו סקר נעשה גם ניתוח אחר. החוקרים הוסיפו לשאלות הרגילות על דיכאון גם התקפי זעם, שתייה ולקיחת סיכונים, והפער בין גברים לנשים נעלם. אבל העצבנות עצמה לא הייתה שכיחה יותר אצל גברים (מרטין ואחרים, 2013). ומה שנקרא דיכאון גברי, כמצב נפרד, עדיין לא הוכח. מה שכן אפשר להגיד: אם לצד הכעס הוא גם עייף, מתרחק ולא נהנה מכלום, שווה לחשוב גם על דיכאון.

על סימנים אחרים של דיכאון כתבתי במאמר בעלי בדיכאון, מה עושים?

זה בגלל המילואים?

יכול להיות. במחקר על 595 לוחמים משוחררים בישראל, הפוסט טראומה הייתה קשורה לכעס, לתוקפנות ולעוינות יותר מאשר לסימנים האחרים שנבדקו (וינברג ואחרים, 2024). זו קבוצה מסוימת, הנתונים נאספו לפני 7 באוקטובר, והמחקר מראה קשר ולא סיבה. גם סקירה של עשרות מחקרים מצאה שאנשים עם פוסט טראומה כועסים יותר מאנשים עם הפרעות חרדה אחרות (אולטונג׳י ואחרים, 2010).

אבל המילואים לא קורים רק לו, ואל תקטיני את מה שהם עושים לך. באמצע 2024 בדקו חוקרים 134 זוגות: לוחמי מילואים מיחידה שלחמה בעזה, ובנות הזוג שלהם. 46% מבנות הזוג עברו את סף הסינון לפוסט טראומה, לעומת 32% מהלוחמים. וב־30% מהזוגות, רק בת הזוג עברה אותו (קפל לב־ארי ואחרים, 2026). זה שאלון סינון קצר, לא אבחנה. אבל הוא מזכיר שהתקופה הזו קשה גם לבנות הזוג, ושבמחקר הזה דווקא הן עברו את הסף יותר.

מחקר ישראלי אחר מראה איך זה יכול להיראות בבית. השתתפו בו 40 זוגות שפנו לטיפול זוגי בגלל הפוסט טראומה של הגבר. יותר מ־80% מהנשים סיפרו על צעקות ועלבונות בשנה האחרונה, משני הצדדים. בערך אחת מעשר סיפרה שהוא איים להכות אותה. וככל שהפוסט טראומה שלו הייתה קשה יותר, היו יותר עלבונות ואיומים מהסוג הקשה, ושביעות הרצון מהזוגיות הייתה נמוכה יותר (שיף ואחרים, 2025). זה מחקר קטן, והוא מבוסס רק על מה שהנשים סיפרו. החוקרים הדגישו שהם לא באים להקטין את התוקפנות של הגברים, ולא להאשים את הנפגעות.

אם זה המצב אצלכם, כתבתי על זה בהרחבה במאמר בעלי חזר מהמילואים והוא לא אותו אדם, מה עושים?

ומה עם שינה?

מכל מה שבטבלה, שינה היא הדבר הכי פשוט לבדוק בבית. בניסוי אחד, חלק מהמשתתפים ישנו כשעתיים וחצי פחות מהרגיל, שני לילות בלבד. אחר כך השמיעו להם רעש מעצבן, והם כעסו יותר ממי שישנו כרגיל. רוב ההבדל היה קשור לכך שהם היו ישנוניים יותר, וזה קרה אצל גברים ונשים באותה מידה (קריזן והיסלר, 2019). המשתתפים היו צעירים ובריאים, ורעש במעבדה הוא לא ריב בבית. אבל זה נותן כיוון.

וחשוב לזכור: לפי סקירה על שינה ותוקפנות, אצל רוב האנשים שינה לא טובה לא מובילה לאלימות גופנית (קמפהאוס ואחרים, 2012). עייפות יכולה לקצר את הפתיל, אבל היא לא תירוץ לאלימות.

ומה עם טסטוסטרון או גיל ארבעים?

שומעים עליהם הרבה, אבל לא מצאתי מחקר טוב שמראה שהם מסבירים עצבנות. אם הוא בן ארבעים ומשהו ועצבני, כדאי להתחיל מהדברים שיש להם יותר בסיס: שינה, שתייה, מצב רוח. ואם עולה חשד לבעיה גופנית, הכתובת היא רופא המשפחה.

איך זה נראה אצלנו בבית?

עד עכשיו דיברנו על הסברים. אבל בבית זה לא נראה כמו טבלה. זה נראה כמו רגע אחד, בשעה מסוימת, שבו משהו קטן מתפוצץ. הנה ארבע דוגמאות. הן לא מבוססות על אנשים מסוימים. אלה רגעים שקורים בהרבה בתים בישראל. ואם הוא מאיים, משפיל או שובר דברים, הדוגמאות האלה לא בשבילך. עברי ישר לחלק מתי זה דחוף.

אחרי יום עבודה ואיילון פקוק. הוא נכנס וזורק את המפתחות. את שואלת איך היה, והוא עונה שהכול בסדר, בטון שאומר בדיוק את ההפך. עשר דקות אחר כך הוא מתפוצץ על הילד שהשאיר אופניים בכניסה. מה קורה לו מבפנים? אולי הבוס העיר לו היום מול כולם, ובשעה וחצי באוטו זה רק התבשל. האופניים הם הניצוץ, לא הסיבה. ואת מרגישה שוב שאת והילדים חוטפים על משהו שלא קשור אליכם. מה עוזר ברגע עצמו: לא להיכנס לוויכוח על האופניים, ולתת לו רבע שעה לנחות. ומאוחר יותר, כשהוא רגוע, אפשר להגיד לו שנראה לך שהיה לו יום קשה, ושאת רוצה לשמוע. ובאותה נשימה, שעל הילד הוא לא צועק ככה.

שעת השינה. תשע וחצי. הקטנה עוד לא ישנה, והגדול עוד לא סיים שיעורים. הוא מרים את הקול, ואחר כך יוצא לסלון ושותק. מה קורה לו מבפנים? אולי הוא מרגיש שהוא לא מצליח, שהוא אבא שהילדים לא מקשיבים לו, ובשבילו זה כישלון. ובמקום להגיד שקשה לו, זה יוצא ככעס. ואת מרגישה לבד מול הילדים, וגם כועסת עליו. מה עוזר ברגע עצמו: להציע לחלק את המשימות, בלי להעיר לו מול הילדים. ואחר כך אפשר להגיד לו שאת רואה שזה מתיש אותו, ולהציע שתחליטו ביחד מי עושה מה בערב.

הודעה מהבנק. הוא רואה שנכנסתם למינוס, ופתאום כל קנייה שלך עוברת חקירה. מה קורה לו מבפנים? הרבה פעמים, פחד. ואצל חלק מהגברים גם בושה, כי הוא מרגיש שהוא זה שאמור לדאוג שיהיה. ואת מרגישה מואשמת, כאילו מפקחים עלייך. מה עוזר ברגע עצמו: לא להתחיל להצדיק כל קבלה. ובזמן אחר, כשאין לחץ, אפשר להגיד לו שאת רואה שהכסף מלחיץ אותו, ושזה מלחיץ גם אותך, ושאת רוצה לשבת על זה ביחד, אבל לא ככה. ואם זה לא רגע אחד אלא מצב קבוע, ואת צריכה לבקש ממנו רשות על כל הוצאה, זה כבר לא רק לחץ של כסף. ראי מתי זה דחוף.

אחרי מילואים, ובזמן אזעקות. הוא חזר הביתה, אבל הראש עוד שם. כל רעש מקפיץ אותו, הוא מכור לחדשות, וכועס כשמפריעים לו. מה קורה לו מבפנים? יכול להיות שהגוף שלו עוד דרוך, כמו בשטח. אצל לוחמים משוחררים בישראל, מי שהרגיש שיש לו תמיכה כעס קצת פחות (וינברג ואחרים, 2024). ואת, כמו נשים רבות במצב הזה, אולי מרגישה שאת הולכת על ביצים, ומאשימה את עצמך (סניור ואחרים, 2023). מה עוזר: לא לחקור אותו על מה שהיה שם, אלא להיות לידו. אפשר להגיד לו שאת לא צריכה שיספר לך הכול, ושאת רק רוצה שידע שאת פה. וגם שאת צריכה שתמצאו ביחד דרך שבה הוא לא יצעק עלייך.

מה משותף לארבעת הרגעים האלה? בכל אחד מהם יש משהו שהוא צריך לשמוע ממך, ומשהו שאת יכולה לבקש ממנו. הוא צריך לשמוע שרואים אותו, ושמה שהוא מרגיש לגיטימי. ואת יכולה לבקש שידבר על זה, ולא יוציא את זה עלייך. נשארת השאלה איך אומרים לו את זה בלי שזה ייגמר בריב.

איך מדברים איתו על זה בלי שזה ייגמר בריב?

המטרה היא לפתוח שיחה, לא לנהל את הרגשות שלו. את לא אחראית להרגיע אותו, וגם לא יכולה לעשות את זה במקומו. העצות כאן באות מניסיון, לא ממחקר שבדק אותן.

בוחרים רגע רגוע. לא באמצע התפרצות, ולא אחרי שהוא שתה. כמו שראינו במעגל של אשמן, באמצע הכעס אין לו מקום לשמוע.
מדברים על מה שאת רואה ומרגישה, לא על מה שיש לו. למשל, שאת רואה שקשה לו בזמן האחרון, ושחסר לך מה שהיה ביניכם.
שואלים על דבר אחד קטן. למשל, איך הוא ישן בזמן האחרון. על זה קל יותר לענות מאשר על שאלה גדולה כמו מה עובר עליו, במיוחד לגבר שאין לו מילים מוכנות לרגשות.
מציעים צעד אחד. בדיקה אצל רופא המשפחה, שיחה עם חבר שהוא סומך עליו, או מאמר שהוא יכול לקרוא לבד.
אם הוא לא מוכן, חוזרים לנושא אחרי כמה ימים.

יש גם מחקר קטן שמתאים לעצות האלה. בארצות הברית שאלו ותיקי צבא עם פוסט טראומה ובני משפחה שלהם איך הוותיקים הגיעו בסוף לטיפול. שלושה דברים עלו בראיונות:

זה לקח זמן. חלק מבני המשפחה סיפרו שהיו צריכים כמה שיחות עד שזה קרה.
פחות חקירות, יותר מקום. חלק מהוותיקים לא רצו שישאלו אותם על פרטים. הספיק להם שישאלו בפשטות איך היה בפגישה.
עזרה מעשית. קביעת תורים, סידורים מול הביטוח או הסעה עזרו להם להגיע.

זה מחקר קטן, על משפחות שתומכות מאוד, וחצי מהוותיקים בו היו נשים. אז זה כיוון, לא כלל (שפרד־בניגן ואחרים, 2023).

ואם הוא כבר שואל את עצמו למה הוא כועס כל הזמן, אפשר לשלוח לו את המאמר למה אני עצבני כל הזמן?, שכתבתי בשביל גברים כמוהו.

כל מה שכתוב עד כאן מתאים רק למצב אחד: קשה לחיות איתו, אבל את בטוחה. אם זה לא המצב, כל הכללים משתנים.

מתי זה דחוף

יש הבדל בין גבר שקשה לחיות איתו לבין גבר מסוכן. אם את מפחדת ממנו, אם הוא מאיים, שובר דברים, משפיל, שולט בכסף או בקשרים שלך, או פוגע בך או בילדים, זה כבר לא עניין של עצבנות.

כעס מסביר רק חלק מהאלימות בזוגיות. לפי סקירה של עשרות מחקרים, אצל רבים מאלה שאלימים כלפי בני הזוג שלהם אין בעיית כעס שקשורה לאלימות (בירקלי ואקהרדט, 2015). גם טיפול בכעס הוא לא פתרון בטוח כאן. בדרך כלל הוא מפחית כעס, אבל אין סקירה מסכמת שבדקה אם הוא עוזר כשיש אלימות כלפי בת הזוג (לי ודי־ג׳וזפה, 2018).

גם המעגל של אשמן נראה כאן אחרת. אם אחרי כל התפרצות באות התנצלויות, מתנות והבטחות, ואז הכול חוזר, זה לא סימן שהמצב משתפר. זה חלק מהמעגל עצמו. ואם יש מאחורי זה טראומה, חוקרים כותבים:

הבנה של הטראומה לא מקטינה את האלימות, ולא מורידה מאף אחד את האחריות. (טאפט ואחרים, 2017, תרגום חופשי)

במצב כזה, קודם כול הביטחון שלך ושל הילדים. טיפול זוגי הוא לא הכתובת. פני למי שמתמחה באלימות במשפחה:

משטרה: 100
המוקד של משרד הרווחה לאלימות במשפחה: 118, וגם בוואטסאפ 050-2270118
מרכזי אלומה, מרכזי חירום לאלימות במשפחה, זמינים מסביב לשעון: ‎*2909

אם לצד הכעס יש ייאוש או הסתגרות, או שהוא מדבר על מוות או אומר שאין טעם לכלום: לוקחים את זה ברצינות. סקירה של 107 מחקרים מצאה קשר בין כעס, עוינות ועצבנות לבין מחשבות והתנהגויות אובדניות, r=.31. הקשר היה דומה אצל גברים ונשים (דילון ואחרים, 2025). זה ממצא על קבוצות גדולות, לא תחזית לגבי אדם אחד.

ער״ן, עזרה ראשונה נפשית: 1201
אם יש סכנה מיידית: מגן דוד אדום 101 או משטרה 100

שאלות נפוצות

זה בגללי?

לא. מה שעובר עליו יכול להיות קשה, אבל על ההתנהגות שלו בבית הוא אחראי (טאפט ואחרים, 2017). גם כשהניצוץ הוא משהו שאמרת או עשית, לא פעם הכוס התמלאה עוד לפני כן.

אולי זה פשוט האופי שלו?

יש אנשים שנוטים לכעוס יותר מאחרים. השאלה היא אם משהו השתנה, ואם זה פוגע בכם. אם העצבנות הופיעה לאחרונה, או שהיא הולכת ומחמירה, זו סיבה לבדוק.

הוא אומר שהוא לא כועס, רק עייף. להאמין לו?

יכול להיות ששניהם נכונים. עייפות באמת מקצרת את הפתיל. וגם לא כל גבר מזהה שמה שהוא מרגיש זה כעס, או עלבון. אפשר להתחיל מהעייפות, כי עליה קל לו יותר לדבר.

הוא הלך לטיפול ועזב אחרי פגישה אחת. נגמר הסיפור?

לא בהכרח. בסקר של כ־1,900 גברים באוסטרליה שהיו פעם בטיפול, 45% סיפרו שעזבו באמצע בלי להגיד למטפל. 55% מהם עזבו כי לא התחברו למטפל, וזו הייתה הסיבה השכיחה ביותר (סיידלר ואחרים, 2021). אז לפעמים הבעיה היא ההתאמה, ושווה לנסות מישהו אחר.

הוא לא מוכן ללכת לאף אחד. מה אני יכולה לעשות?

את יכולה לבקש עזרה בשביל עצמך, גם אם הוא עוד לא מוכן. זה לא ויתור עליו. ככה יהיה לך כוח להמשיך.

הצעד הבא

עצבנות היא לא אבחנה ולא גזירה. היא יכולה להיות סימן שמשהו אצלו עמוס, ושהוא עוד לא מצא דרך לפרוק את זה בלי לפגוע. את לא יכולה לעשות את העבודה הזו במקומו. אבל את יכולה לפתוח לו דלת, ולשמור על עצמך בדרך.

אין דרך אחת נכונה. לפעמים מתחילים ממאמר, לפעמים משיחה, ולפעמים מקבוצה שבה גברים מדברים עם גברים אחרים. אם זה מתאים לו, מעגלי גברים וקבוצות אבות הם אחת האפשרויות. ואם את רוצה להמשיך לקרוא, בערוץ הוואטסאפ עולה מאמר חדש כל שבוע.

עוד מאמרים שיכולים לעזור:

מקורות

אשמן, ת. (ללא תאריך). מעגל הזעם: ויסות באמצעות הורמון האדרנלין. אשמן, ללמוד לכעוס נכון. https://www.ashman.co.il/vicious-cycle

אשמן, ת. (ללא תאריך). סוגי התפרצויות הזעם במרחב הזוגי משפחתי. https://www.ashman.co.il/kinds-of-aggressivity

Beheshti, A., Chavanon, M.-L., & Christiansen, H. (2020). Emotion dysregulation in adults with attention deficit hyperactivity disorder: A meta-analysis. BMC Psychiatry, 20, 120. https://doi.org/10.1186/s12888-020-2442-7

Birkley, E. L., & Eckhardt, C. I. (2015). Anger, hostility, internalizing negative emotions, and intimate partner violence perpetration: A meta-analytic review. Clinical Psychology Review, 37, 40–56. https://doi.org/10.1016/j.cpr.2015.01.002

Call, J. B., & Shafer, K. (2018). Gendered manifestations of depression and help seeking among men. American Journal of Men's Health, 12(1), 41–51. https://doi.org/10.1177/1557988315623993

Dillon, K. H., Patel, T. A., Goodrich, M., Siegel, S., LoSavio, S. T., Miller, D., Ponzini, G., Aurora, P., Kaplan, S., Kimbrel, N. A., & Halverson, T. F. (2025). Anger-related affect and suicidal thoughts and behaviors: A systematic review and meta-analysis. Clinical Psychology: Science and Practice, 32(4), 354–367. https://doi.org/10.1037/cps0000293

Kapel Lev-Ari, R., et al. (2026). Mental health and self-compassion in military couples during wartime. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy. https://doi.org/10.1037/tra0002236

Kamphuis, J., Meerlo, P., Koolhaas, J. M., & Lancel, M. (2012). Poor sleep as a potential causal factor in aggression and violence. Sleep Medicine, 13(4), 327–334. https://doi.org/10.1016/j.sleep.2011.12.006

Krizan, Z., & Hisler, G. (2019). Sleepy anger: Restricted sleep amplifies angry feelings. Journal of Experimental Psychology: General, 148(7), 1239–1250. https://doi.org/10.1037/xge0000522

Lee, A. H., & DiGiuseppe, R. (2018). Anger and aggression treatments: A review of meta-analyses. Current Opinion in Psychology, 19, 65–74. https://doi.org/10.1016/j.copsyc.2017.04.004

Levant, R. F., Hall, R. J., Williams, C. M., & Hasan, N. T. (2009). Gender differences in alexithymia. Psychology of Men & Masculinity, 10(3), 190–203. https://doi.org/10.1037/a0015652

Levant, R. F., & Parent, M. C. (2019). The development and evaluation of a brief form of the Normative Male Alexithymia Scale (NMAS-BF). Journal of Counseling Psychology, 66(2), 224–233. https://doi.org/10.1037/cou0000312

Livne, O., et al. (2019). DSM-5 cannabis withdrawal syndrome: Demographic and clinical correlates in U.S. adults. Drug and Alcohol Dependence.

Martin, L. A., Neighbors, H. W., & Griffith, D. M. (2013). The experience of symptoms of depression in men vs women: Analysis of the National Comorbidity Survey Replication. JAMA Psychiatry, 70(10), 1100–1106. https://doi.org/10.1001/jamapsychiatry.2013.1985

Olatunji, B. O., Ciesielski, B. G., & Tolin, D. F. (2010). Fear and loathing: A meta-analytic review of the specificity of anger in PTSD. Behavior Therapy, 41(1), 93–105. https://doi.org/10.1016/j.beth.2009.01.004

Perlis, R. H., Uslu, A., Schulman, J., Himelfarb, A., Gunning, F. M., Solomonov, N., Santillana, M., Baum, M. A., Druckman, J. N., Ognyanova, K., & Lazer, D. (2024). Prevalence and correlates of irritability among U.S. adults. Neuropsychopharmacology. https://doi.org/10.1038/s41386-024-01959-3

Rizk, M., Tebeka, S., Dubertret, C., & Le Strat, Y. (2025). Prevalence, correlates and comorbidity of irritability in adults with major depressive episode in the U.S. population (2012–2013). Journal of Psychiatric Research, 181, 517–522. https://doi.org/10.1016/j.jpsychires.2024.11.074

Salk, R. H., Hyde, J. S., & Abramson, L. Y. (2017). Gender differences in depression in representative national samples: Meta-analyses of diagnoses and symptoms. Psychological Bulletin, 143(8), 783–822. https://doi.org/10.1037/bul0000102

Schiff, M., et al. (2025). Patterns of psychological [aggression…]. Journal of Interpersonal Violence, 40(15–16), 3729–3746. https://doi.org/10.1177/08862605241285998

Schoenleber, M., Peters, J. R., & Anestis, M. D. (2021). Association between shame aversion and ruminative retribution: Evidence for moderation by externalization of blame and control. Motivation and Emotion, 45(6), 798–808. https://doi.org/10.1007/s11031-021-09901-6

Seidler, Z. E., Wilson, M. J., Kealy, D., Oliffe, J. L., Ogrodniczuk, J. S., & Rice, S. M. (2021). Men's dropout from mental health services: Results from a survey of Australian men across the life span. American Journal of Men's Health, 15(3). https://doi.org/10.1177/15579883211014776

Senior, E., Clarke, A., & Wilson-Menzfeld, G. (2023). The military spouse experience of living alongside their serving/veteran partner with a mental health issue: A systematic review and narrative synthesis. PLOS ONE, 18(5), e0285714. https://doi.org/10.1371/journal.pone.0285714

Shepherd-Banigan, M., et al. (2023). Mental health therapy for veterans with PTSD as a family affair: A qualitative inquiry into how family support and social norms influence veteran engagement in care. Psychological Services. https://doi.org/10.1037/ser0000742

Taft, C. T., Creech, S. K., & Murphy, C. M. (2017). Anger and aggression in PTSD. Current Opinion in Psychology, 14, 67–71. https://doi.org/10.1016/j.copsyc.2016.11.008

Tangney, J. P., Wagner, P., Fletcher, C., & Gramzow, R. (1992). Shamed into anger? The relation of shame and guilt to anger and self-reported aggression. Journal of Personality and Social Psychology, 62(4), 669–675. https://doi.org/10.1037/0022-3514.62.4.669

Tangney, J. P., Wagner, P. E., Hill-Barlow, D., Marschall, D. E., & Gramzow, R. (1996). Relation of shame and guilt to constructive versus destructive responses to anger across the lifespan. Journal of Personality and Social Psychology, 70(4), 797–809. https://doi.org/10.1037/0022-3514.70.4.797

Tanyos, A., Willoughby, B., Hopkins, C., Alen, G. D., Jiang, H., Jenkinson, R., MacLean, S., & Laslett, A.-M. (2026). Perpetrator alcohol use and intimate partner violence in high-income countries: A systematic review and meta-analysis. Addiction, 121(11), 2880–2894. https://doi.org/10.1111/add.70540

Weinberg, M., et al. (2024). [Israeli combat veterans, PTSD and male depression symptoms]. International Journal of Social Psychiatry. https://doi.org/10.1177/00207640241231216