שבע בבוקר. ישנת אולי חמש שעות, הקטנה התעוררה פעמיים, ובראש כבר רצה רשימת המשימות של היום. הבן שלך שופך קורנפלקס על הרצפה, ולפני שהספקת לחשוב, הקול שלך כבר עולה. הוא מסתכל עליך בעיניים גדולות, ואתה יודע מיד שהתגובה הייתה גדולה בהרבה מהקורנפלקס.
אחר כך, באוטו, מגיעה השאלה שגברים רבים שואלים את עצמם בשקט: מה קורה לי? למה אני עצבני כל הזמן? אולי ככה אני, פשוט אדם כועס?
עצבנות שלא עוזבת היא לא תמיד עניין של אופי. הרבה פעמים היא סימן לעומס, כמו נורה שנדלקת בלוח המחוונים של הרכב. ההבדל הזה משנה הכול, כי עם אופי קשה להתווכח, ואילו עומס אפשר להבין, לפרק ולהקל. וכדאי לומר כבר עכשיו: כעס איננו אלימות.
עצבני כל הזמן? מה עומד מאחורי הפתיל הקצר
הגורם הראשון, והפשוט מכולם, הוא שינה. בניסוי אמריקאי חילקו החוקרים 142 גברים ונשים לשתי קבוצות. קבוצה אחת ישנה כרגיל, כמעט שבע שעות בלילה. השנייה ישנה כארבע וחצי שעות, במשך שני לילות בלבד. אחר כך כולם שמעו רעש מעצבן ודיווחו עד כמה הם כועסים. מי שישן כרגיל התרגל לרעש, והכעס שלו ירד. מי שקיצר את השינה לא התרגל, ונשאר כועס יותר (קריזן והיסלר, 2019).
לא נדרשו חודשים של לילות קטועים. שני לילות הספיקו כדי שההתרגלות הרגילה לרעש מציק לא תתרחש. אם יש לך תינוק בבית, או שאתה מתהפך בלילות בגלל דאגות, אתה מכיר את זה מבפנים.
גורם שני הוא דריכות. במחקר על 167 חיילים משוחררים בישראל, מי שדיווח על יותר סימני עוררות, כלומר דריכות, קשיי שינה, בהלה ועצבנות, דיווח גם על יותר כעס ותוקפנות (פוטיק ואחרים, 2024). חשוב לדייק: המחקר לא הראה שהשירות הצבאי עצמו גורם לכעס.
והגורם השלישי הוא החיכוך בין העבודה לבית. בתקופת הקורונה שאלו חוקרים ישראלים 406 אבות ואמהות שעבדו מהבית על חייהם. אצל מי שדרישות העבודה ודרישות הבית התנגשו יותר, דווחו גם יותר עוינות ותוקפנות מילולית בזוגיות (קוליק ורמון, 2022). המחקר מתאר תקופה חריגה, אבל הוא מראה שכאשר הגבולות בין העבודה לבית נמחקו, עומס התפקידים הלך יד ביד עם יותר חיכוך בזוגיות.
ולפעמים מאחורי עצבנות שלא עוברת עומד דיכאון. הוא לא תמיד נראה כמו עצב ובכי. לפעמים הוא נראה כמו פתיל קצר ועייפות שלא נגמרת. במחקר גדול על 2,307 מטופלים בדיכאון, כמעט מחצית היו עצבניים לפחות מחצית מהזמן בשבוע האחרון. זה קרה אצל גברים ואצל נשים, ואפילו מעט יותר אצל נשים (פרליס ואחרים, 2009). כלומר, עצבנות איננה סימן גברי לדיכאון, אבל היא חלק נפוץ ממנו. הרחבתי על כך בפרק על דיכאון סמוי במאמר על משבר גיל 50 אצל גברים.
כעס אצל גברים: האם זה באמת עניין גברי?
התשובה הכנה היא שבעיקר לא. במחקר על כ-65 זוגות ישראלים, בשני שלישים מהזוגות (67%) שני בני הזוג דיווחו שצעקו, קיללו או העליבו זה את זה לפחות פעם אחת בשנה האחרונה. זוגות שבהם רק הגבר עשה זאת היו 6%, ושבהם רק האישה 10% (וינסטוק וסמדר-דרור, 2021). כלומר, הכעס עצמו לא שייך למין אחד. השאלה החשובה היא מה קורה אחריו: לאן הוא מתגלגל, ומי נשאר לספוג אותו.
צועק על הילדים: מה זה עושה בבית
לעיתים קרובות מי שסופג הם הילדים. מחקר שעקב אחרי 976 משפחות בארצות הברית בדק בדיוק את זה. כשהילד היה בן 13, 42% מהאבות ו-45% מהאמהות דיווחו שבשנה האחרונה, אחרי שהילד עשה משהו לא בסדר, צעקו עליו, קיללו אותו או קראו לו טיפש או עצלן. כעבור שנה התברר שהצעקות של האב ניבאו יותר בעיות התנהגות ויותר תסמינים של דיכאון אצל המתבגר (וואנג וקני, 2014).
המחקר חשף גם מעגל. התנהגות קשה של הילד ניבאה בתורה יותר צעקות מצד האב. הילד מתריס, האב מרים את הקול, הילד מתריס עוד יותר. כל צד מזין את השני, ואף אחד מהם לא בחר בזה. והקשר בין הצעקות לקשיים של המתבגר נמצא גם במשפחות חמות ואוהבות, כלומר חום כללי לבדו לא ביטל אותו. מכאן העצה שלי: חיבוק בערב לא מספיק. אם צעקת, שב לידו ותגיד לו: צעקתי, זה היה יותר מדי, וזה לא בגללך. זו לא תרופת קסם, אבל כך הוא רואה איך מתקנים, ומעגל כזה אפשר להתחיל לשבור גם מהצד שלך.
כועס כל הזמן ולא מדבר על זה
עם כעס קשה במיוחד לבקש עזרה. כעס מרגיש לרבים כמו משהו שצריך לשלוט בו לבד, לא כמו משהו שמדברים עליו. כך הוא נשאר בפנים, יוצא בבוקר על הקורנפלקס, ובערב נשארת רק אשמה. ואשמה לא מורידה את הלחץ. היא רק מוסיפה עוד משקל לערימה.
גם הנתונים על עזרה נפשית בכלל מראים פער. בסקר גדול בישראל מ-2003 ו-2004, באותה רמת מצוקה, גברים פנו לעזרה נפשית פחות מנשים (לוינסון ויפרח, 2010). הסקר לא עסק בכעס, אבל הוא מזכיר שגם בלי קשר לכעס, גברים פנו לעזרה פחות.
אז מה כן מוריד אותו?
לא מצליח להירגע? מה באמת מוריד את הכעס
כאן המחקר נותן תשובה ברורה יחסית. סקירה של 154 מחקרים השוותה בין שתי דרכים הפוכות להתמודד עם כעס (קיירוויק ובושמן, 2024). הדרך הראשונה מורידה את הגוף להילוך נמוך: נשימה איטית, הרפיית שרירים, מיינדפולנס. היא הפחיתה כעס ותוקפנות באופן ברור, והאפקט היה דומה אצל סטודנטים ואצל מי שאינם סטודנטים.
הדרך השנייה מעלה את העוררות: להכות בשק, לבעוט, לצעוק. בממוצע זה לא הוריד כעס. הדימוי של כעס כקיטור שחייב להשתחרר נשמע הגיוני, אבל הנתונים לא תומכים בו. גם בספורט לא כל פעילות זהה: ריצה דווקא נטתה להעלות כעס, ומשחקי כדור הורידו אותו. כדאי לזכור שזו סקירה אחת. רוב המחקרים בה מדדו כעס של הרגע, אבל גם במחקרים שמדדו נטייה קבועה לכעס, הדרכים המרגיעות הורידו אותה.
והשינה? לילה שלם לא יפתור הכול, אבל לפי הניסוי מההתחלה, מי שישן כרגיל מתרגל למה שמציק לו בקלות רבה יותר.
מה עושים ברגע שזה עולה
מכאן אני כבר לא מצטט מחקר, אלא מציע משהו פשוט. כשאתה מרגיש שזה עולה, צא מהחדר. תגיד: אני צריך רגע, אחזור בעוד עשר דקות. ותחזור. החזרה חשובה לא פחות מהיציאה, כדי שהילד יידע שכעס לא אומר שעוזבים אותו.
שני סייגים. אל תצא לנהוג כשאתה בשיא הכעס. ואם אתה לבד עם ילד קטן, אל תשאיר אותו לבד: הישאר בחדר, שתוק דקה ונשום לאט.
מתי כדאי לפנות לעזרה
יש רגעים שבהם כבר לא כדאי להתמודד לבד: כשהעצבנות נמשכת שבועות ולא נרגעת, כשאתה מתחיל לפחד מהתגובה של עצמך, או כשאתה שם לב שבבית נזהרים סביבך. זה לא אומר שאתה אדם רע. זה אומר שהעומס גדול מדי בשביל אדם אחד, והאחריות לטפל בו היא שלך.
ואם הכעס כבר הגיע לאיומים, לשבירת חפצים או ליד מורמת, זה כבר לא עומס שמחכים שיעבור. זה פוגע, וצריך עזרה עכשיו, לא אחרי שמבינים את כל הסיבות.
אפשר להתחיל בשיחה אנונימית בער״ן, בטלפון 1201, שזמין בכל שעות היממה. אפשר לפנות לרופא המשפחה בקופת החולים. מוקד 118 של משרד הרווחה נותן מידע, ייעוץ והפניה לטיפול. ולמרכזים לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה, שרובם פועלים במחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות, אפשר לפנות גם באופן עצמאי, בלי הפניה, והם מטפלים גם בגברים. אם יש סכנה מיידית למישהו בבית, מתקשרים ל-100.
ואם עולות מחשבות שאין טעם, או מחשבות לפגוע בעצמך, אל תחכה. התקשר עכשיו לער״ן ב-1201, או למד״א ב-101.
ואם את קוראת את זה כבת זוג: אם את מפחדת ממנו, הרגעה שלו אינה התפקיד שלך. אפשר לפנות ל-118, ובסכנה מיידית ל-100. וכשאין פחד ויש רגע שקט, לפעמים משפט פשוט פותח יותר מוויכוח: ראיתי שישנת מעט, רוצה לצאת רגע?
נחזור לקורנפלקס על הרצפה.
הכעס באותו בוקר סיפר פחות על מי שאתה, ויותר על כמה שעות ישנת, כמה זמן אתה כבר בכוננות, וכמה דברים אתה סוחב לבד.
הבן שלך לא צריך אבא שלא כועס אף פעם.
הוא צריך אבא שמקשיב למה שהכעס שלו מנסה להגיד.
מקורות
קוליק, ל., ורמון, ד. (2022). הורים שעבדו מהבית בעת מגפת הקורונה: קונפליקט תפקידים וביטויי תוקפנות בזוגיות. ביטחון סוציאלי, 117, 23–50. https://www.btl.gov.il/Publications/Social_Security/bitachon_117/Documents/20-קוליק.pdf
Kjærvik, S. L., & Bushman, B. J. (2024). A meta-analytic review of anger management activities that increase or decrease arousal: What fuels or douses rage? Clinical Psychology Review, 109, 102414. https://doi.org/10.1016/j.cpr.2024.102414
Krizan, Z., & Hisler, G. (2019). Sleepy anger: Restricted sleep amplifies angry feelings. Journal of Experimental Psychology: General, 148(7), 1239–1250. https://doi.org/10.1037/xge0000522
Levinson, D., & Ifrah, A. (2010). The robustness of the gender effect on help seeking for mental health needs in three subcultures in Israel. Social Psychiatry and Psychiatric Epidemiology, 45(3), 337–344. https://doi.org/10.1007/s00127-009-0079-4
Perlis, R. H., Fava, M., Trivedi, M. H., Alpert, J., Luther, J. F., Wisniewski, S. R., & Rush, A. J. (2009). Irritability is associated with anxiety and greater severity, but not bipolar spectrum features, in major depressive disorder. Acta Psychiatrica Scandinavica, 119(4), 282–289. https://doi.org/10.1111/j.1600-0447.2008.01298.x
Potik, D., Einat, T., & Idisis, Y. (2024). Posttraumatic stress disorder symptom clusters, exposure to potentially morally injurious events, and aggression among army veterans. Clinical Psychology & Psychotherapy, 31(5), e3056. https://doi.org/10.1002/cpp.3056
Wang, M.-T., & Kenny, S. (2014). Longitudinal links between fathers' and mothers' harsh verbal discipline and adolescents' conduct problems and depressive symptoms. Child Development, 85(3), 908–923. https://doi.org/10.1111/cdev.12143
Winstok, Z., & Smadar-Dror, R. (2021). Gender, escalatory tendencies, and verbal aggression in intimate relationships. Journal of Interpersonal Violence, 36(11–12), 5383–5400. https://doi.org/10.1177/0886260518805764
