אני לא במשבר. נגמר לי הכוח.
את המשפט הזה הוא לא אומר לאף אחד. הוא חושב אותו בחניה מתחת לבית, אחרי שהמנוע כבה והרדיו נדם. עוד עשר דקות הוא נשאר במושב. לא מדבר בטלפון, לא בודק מיילים.
יושב.
למעלה מחכות לו ארוחת ערב, שאלה על היום ועוד ערב שבו יצטרך להיות נוכח, והוא צריך את עשר הדקות האלה כדי לאסוף את עצמו. הוא לא מתכנן לעזוב את העבודה ולא מחפש אהבה חדשה. הוא רק מגלה שדברים שפעם עשה בלי לחשוב דורשים ממנו עכשיו מאמץ, ושמשהו בפנים התרוקן. ואז, בשיחה עם חבר או בחיפוש בגוגל באחת בלילה, מגיעה המילה הנוחה: משבר גיל 50.
המילה הזו מסבירה הכול במשפט אחד, ובגלל זה היא גם מטעה. כשמדביקים לגבר תווית של משבר גיל החמישים, מפסיקים לשאול מה עומד מאחורי ההרגשה. הטענה של המאמר הזה היא שמה שנקרא משבר גיל החמישים אצל גברים הוא לרוב לא רצון לפרק את החיים. אלה כמה תהליכים שנפגשים באותו עשור: גוף שמשתנה, אובדנים שמצטברים ודיכאון שמתחפש לעצבנות. מי שמפרק את המפגש הזה לחלקים יכול לטפל בכל חלק בנפרד. אז בוא נעשה את זה לאט: נתחיל בסימנים, נבדוק מה ההורמונים מסבירים ומה לא, נגיע לדיכאון שקשה לזהות מבחוץ, ונראה גם מתי כדאי לפנות לעזרה.
האם משבר גיל 50 קיים בכלל?
החוקרת אליין וטינגטון ראיינה 724 אמריקאים ושאלה אותם אם עברו משבר אמצע חיים. כרבע מהם, 26%, ענו שכן. אבל כשביקשה מהם לספר מה קרה, רובם לא תיארו משהו שנובע מהגיל. הם סיפרו על אירועי חיים קשים: פיטורים, מחלה, גירושין, הורה שנפטר. נשים דיווחו על משבר כזה באותה מידה כמו גברים, ורבים מיקמו אותו הרבה לפני גיל 40 או הרבה אחרי 50 (וטינגטון, 2000).
תחשוב על זה כך: אם תשב לארוחת שישי עם שלושה חברים בני גילך, סביר שאחד מהם יגיד שעבר משבר אמצע חיים. אבל אם תשאל אותו מה היה שם, הוא כנראה יספר על שנה קשה, לא על יום הולדת עגול. על המיתוס הזה כתבתי גם במאמר אין לי משבר גיל 40. יש לי פשוט יותר מדי על הכתפיים.
ובכל זאת, מכך שהמהפך הדרמטי נדיר לא נובע שהעשור הזה קל. הכלכלן דייוויד בלאנשפלאוור בדק נתוני רווחה אישית ב-145 מדינות ומצא דפוס שחוזר כמעט בכל מקום: שביעות הרצון מהחיים יורדת לאורך שנות השלושים והארבעים, מגיעה לשפל בסוף שנות הארבעים, ומשם מתחילה לטפס (בלאנשפלאוור, 2021).
לכן גבר מעל גיל 50 שמרגיש שהוא בתחתית לא בהכרח טועה. הוא רק לא יודע שזו תחתית של עקומה מוכרת, ולא רצפה שנשארים עליה. וההבדל הזה משנה את השאלה. מי שמשוכנע שהוא באמצע קריסה מחפש פתרון גדול. מי שמבין איפה הוא נמצא על העקומה יכול לשאול שאלה צנועה יותר: מה מוריד אותי עכשיו, ומה מזה אפשר לשנות.
סימנים למשבר גיל 50: עייף כל הזמן, עצבני ובלי כוח לכלום
התשובה מתחילה בתמונה שגברים מתארים, והיא חוזרת על עצמה גם כשהמילים משתנות. עייפות שלא עוברת אחרי סוף שבוע. שינה קטועה, עם התעוררות לפנות בוקר וראש שמתחיל לרוץ, תופעה שפירטתי במאמר למה אתה מתעורר ב-4 לפנות בוקר. פתיל קצר מול הילדים, מול נהג שחתך בכביש, מול מייל מהבוס. ריקנות מול דברים שפעם שימחו. ושחיקה בעבודה, לא בגלל עומס חדש, אלא בגלל תחושה שאותו עומס כבר לא שווה את המחיר.
ויש סימן שגברים כמעט לא מזכירים בקול: שינוי במיטה. פחות חשק, זקפה פחות יציבה, פחות זקפות בוקר. במחקר מסצ׳וסטס על הזדקנות גברים, 52% מהגברים בני 40 עד 70 דיווחו על קושי כלשהו בזקפה (פלדמן ועמיתים, 1994). כלומר, מי שזה קורה לו לא נמצא בשוליים. הוא חלק מהרוב. והפרט החשוב יותר במחקר הוא שהקושי היה קשור לא רק לגיל, למחלות לב, לסוכרת וליתר לחץ דם, אלא גם, באופן בולט, לכעס ולדיכאון.
הממצא הזה מלמד שהסימנים אינם רשימה של תקלות נפרדות. העייפות, הכעס, הלילות והזוגיות שמתרחקת מזינים זה את זה. וכדי להבין למה הם מופיעים דווקא עכשיו, צריך להסתכל גם על מה שקורה סביב הגבר.
למה דווקא בגיל החמישים
גיל 50 הוא צומת. הילדים עוזבים את הבית או מתבגרים ולא צריכים אותך כמו פעם. ההורים מזדקנים, חולים, ולפעמים הולכים. בעבודה הקידום הבא כבר לא מובטח, ולידך יושבים אנשים צעירים ממך בעשרים שנה. ובזוגיות, אחרי שנים של לוגיסטיקה משותפת, פתאום יש זמן, ולא תמיד ברור מה עושים בו יחד.
כל אחד מהשינויים האלה הוא סוג של פרידה, וכמעט אף אחד מהם לא מקבל טקס. אין ניחום אבלים על הבן שעבר לגור בעיר אחרת, ואין יום חופש על חלום מקצועי שנגנז. האובדנים מצטברים בלי שם, והגבר ממשיך לקום בבוקר וללכת לעבודה, כי ככה הוא רגיל. אולי מכאן מגיעות גם עשר הדקות בחניה: זה הרגע היחיד ביום שבו אף אחד לא צריך ממנו כלום.
התמונה הזו מתיישבת עם מה שמצאה וטינגטון: מה שאנשים מכנים משבר נובע לרוב מאירועי חיים כאלה, ולא מהמספר בתעודת הזהות (וטינגטון, 2000). ועל כל זה נוסף הגוף, שבו המיתוסים נפוצים במיוחד.
גיל המעבר אצל גברים: מה נכון ומה מוגזם
אצל נשים גיל המעבר ברור: המחזור נפסק, וההורמונים יורדים בחדות. אצל גברים התהליך שונה. אין נקודה אחת שבה הכול נעצר, ואצל רוב הגברים הירידה מתונה.
המחקר האירופי על הזדקנות גברים בדק כ-3,000 גברים בני 40 עד 79 בשמונה מדינות, וניסה להגדיר מתי ירידה בטסטוסטרון הופכת לבעיה רפואית. רק כשישית מהם היו מתחת לסף ההורמון הנמוך שנקבע. ההגדרה שהחוקרים הגיעו אליה מחמירה: שלושה תסמינים מיניים, כלומר פחות זקפות בוקר, ירידה בחשק וקושי בזקפה, יחד עם רמת הורמון נמוכה בבדיקת דם. רק 2.1% מהגברים עמדו בה. בקרב בני חמישים ומשהו השיעור היה 0.6%, בערך אחד מכל 170 (וו ועמיתים, 2010).
כדי להרגיש את המספר הזה, דמיין מפגש מחזור של השכבה שלך מהתיכון, אולם עם 170 גברים בני חמישים ומשהו. לפי הנתונים, בערך אחד מהם יעמוד בהגדרה. ואותו מחקר מצא עוד דבר: עייפות ועצב היו קשורים לרמת ההורמון רק במידה חלשה.
גיל המעבר אצל גברים קיים, אם כן, אבל הוא מצומצם בהרבה ממה שמוכרים ברשת. זה לא אומר לוותר על בדיקה. אם אתה עייף, כועס וחסר חשק, שווה לבקש מרופא המשפחה בדיקות דם. זו כנראה ההמלצה הכי פחות רומנטית במאמר, אבל החוקרים עצמם מזהירים שהתסמינים האלה אינם ייחודיים להורמונים, ושמצבים רפואיים נפוצים אחרים יכולים לחקות אותם. לכן הם ממליצים על בדיקה כללית שמחפשת גם הסברים אחרים. ואם הכול יוצא תקין, אל תסיק שהכול בראש ושצריך להתגבר. יש אפשרות נוספת, נפוצה ומאובחנת פחות מדי: דיכאון.
דיכאון סמוי אצל גברים בגיל 50: כשהוא נראה כמו עצבנות
התמונה המוכרת של דיכאון היא אדם עצוב שבוכה ולא יוצא מהמיטה. דיכאון בגיל 50 אצל גברים נראה לא פעם אחרת לגמרי. חוקרים ניתחו סקר לאומי גדול בארצות הברית והוסיפו לשאלון הרגיל תסמינים שנחשבים גבריים יותר: התקפי זעם, שתייה מוגברת ולקיחת סיכונים מיותרים. כשהתסמינים האלה נכנסו לחשבון, הפער המוכר בין נשים לגברים בשיעורי הדיכאון כמעט נעלם (מרטין ועמיתים, 2013).
המשמעות של הממצא הזה אישית מאוד. גבר בן חמישים שמתפוצץ על כל דבר קטן, שמוסיף עוד כוס בערב או שנוהג מהר מדי, לא בהכרח רק עצבני. ייתכן שזה הדיכאון שלו, בשפה היחידה שהוא מרשה לעצמו לדבר בה. הרחבתי על כך במאמר אני לא חולה, אני פחות: הגבר שסובל בשקט, ועל המחיר של אבחון שמפספס גברים כתבתי במאמר גברים מתים יותר מאובדנות אבל מאובחנים פחות בדיכאון.
ומכאן אפשר לחזור לעשר הדקות בחניה ולראות אותן אחרת. לפעמים הן מנוחה. ולפעמים הן סימן ראשון לדיכאון שאף אחד לא זיהה, כי הוא לא הגיע עם דמעות.
איך מתמודדים עם משבר גיל 50
מי שמחפש איך להתמודד עם משבר גיל 50 יכול להתחיל בהחלפת השאלה. במקום לשאול אם אני במשבר, לשאול מה השתנה ומתי. מתי התחילו הלילות הקטועים? מה קרה בשנה שבה הכעס התחיל לצוף? איזה אובדן עבר בלי שהתייחסתי אליו? שאלות כאלה הופכות ערפל לרשימה, ועם רשימה אפשר לעבוד.
הצעד הבא הוא להתייחס לגוף כחלק מהעניין. בדיקה אצל רופא המשפחה. שעות שינה קבועות ככל האפשר. תנועה קבועה. ומבט כן על כמות האלכוהול שנכנסת לערבים.
ואז מגיע הצעד הקשה מכולם: לומר משפט אחד בקול. לבת הזוג, לחבר ותיק, לאח. לא נאום ולא וידוי, רק משהו כמו: אני לא יודע בדיוק מה עובר עליי, אבל משהו לא בסדר. סקירה שיטתית של מחקרים על גברים ודיכאון מצאה שהיצמדות לנורמות גבריות מסורתיות פוגעת בשלושה מקומות בבת אחת: באופן שבו גברים חווים דיכאון, בנכונות שלהם לבקש עזרה ובדרכים שבהן הם מנסים להתמודד לבד (זיידלר ועמיתים, 2016). כלומר, האמונה שגבר אמיתי מסתדר לבד אינה רק תכונת אופי. היא אחד הדברים שמאריכים את הסבל.
גם בת הזוג נמצאת בתוך הסיפור, ולא תמיד יודעת איך לקרוא אותו. מבחינתה, גבר שנשאר באוטו, מתעצבן מהר ונרדם מול הטלוויזיה בתשע וחצי עלול להיראות כמו מי שאיבד בה עניין. כשהוא מסביר, אפילו בקצרה, שמדובר בעייפות ובמצב רוח ירוד ולא בה, היא יכולה להפסיק לנחש ולהתחיל לעזור. ולא פעם דווקא היא מבחינה ראשונה שמשהו השתנה.
מתי לפנות לעזרה
אם ההרגשה נמשכת כמה שבועות, אם השינה, העבודה או הזוגיות נפגעות, או אם מופיעות מחשבות שאין טעם, הגיע הזמן לפנות. אפשר לעשות את זה בדיסקרטיות:
- ער״ן, עזרה ראשונה נפשית: בטלפון 1201 או בצ׳אט באתר, אנונימי, בכל שעה.
- קופת החולים שלך: רופא המשפחה הוא נקודת כניסה טובה, וכל הקופות מציעות טיפול נפשי, גם מרחוק.
- מרכזי אלון של משרד הרווחה: מרכזים לגברים שעוברים משבר בחיים, כמו פיטורים, גירושין או מתחים בזוגיות ובמשפחה, עם ליווי אישי וקבוצתי בעלות מסובסדת. כרגע פועלים שני מרכזים, בטירת כרמל ובכפר הנוער קדמה בדרום.
ואם יש מחשבות על פגיעה עצמית, אל תחכה: 1201, או מוקד החירום 101.
בפעם הבאה שתישאר באוטו עשר דקות אחרי שהמנוע כבה, נסה לסיים את המשפט מההתחלה.
אני לא במשבר. נגמר לי הכוח,
כי אבא חולה, כי הבית התרוקן, כי אני ישן ארבע שעות בלילה.
משפט כזה כבר אפשר לקחת איתך למעלה.
תמונה ראשית: תל אביב, 1948. צילום: בוריס קרמי, אוסף מיטר, הספרייה הלאומית, CC BY 4.0.
מקורות
בלאנשפלאוור, ד׳ (2021). Blanchflower, D. G. (2021). Is happiness U-shaped everywhere? Age and subjective well-being in 145 countries. Journal of Population Economics, 34(2), 575–624. https://doi.org/10.1007/s00148-020-00797-z
וו, פ׳ ועמיתים (2010). Wu, F. C. W., Tajar, A., Beynon, J. M., Pye, S. R., Silman, A. J., Finn, J. D., O'Neill, T. W., Bartfai, G., Casanueva, F. F., Forti, G., Giwercman, A., Han, T. S., Kula, K., Lean, M. E. J., Pendleton, N., Punab, M., Boonen, S., Vanderschueren, D., Labrie, F., & Huhtaniemi, I. T. (2010). Identification of late-onset hypogonadism in middle-aged and elderly men. New England Journal of Medicine, 363(2), 123–135. https://doi.org/10.1056/NEJMoa0911101
וטינגטון, א׳ (2000). Wethington, E. (2000). Expecting stress: Americans and the midlife crisis. Motivation and Emotion, 24(2), 85–103. https://doi.org/10.1023/A:1005611230993
זיידלר, ז׳ ועמיתים (2016). Seidler, Z. E., Dawes, A. J., Rice, S. M., Oliffe, J. L., & Dhillon, H. M. (2016). The role of masculinity in men's help-seeking for depression: A systematic review. Clinical Psychology Review, 49, 106–118. https://doi.org/10.1016/j.cpr.2016.09.002
מרטין, ל׳ ועמיתים (2013). Martin, L. A., Neighbors, H. W., & Griffith, D. M. (2013). The experience of symptoms of depression in men vs women: Analysis of the National Comorbidity Survey Replication. JAMA Psychiatry, 70(10), 1100–1106. https://doi.org/10.1001/jamapsychiatry.2013.1985
פלדמן, ה׳ ועמיתים (1994). Feldman, H. A., Goldstein, I., Hatzichristou, D. G., Krane, R. J., & McKinlay, J. B. (1994). Impotence and its medical and psychosocial correlates: Results of the Massachusetts Male Aging Study. Journal of Urology, 151(1), 54–61. https://doi.org/10.1016/S0022-5347(17)34871-1
