דיכאון אצל גברים ונשים: דומה יותר ממה שחושבים

דן הדני / אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית · CC BY 4.0

יש שתי עובדות על דיכאון שנראות במבט ראשון סותרות. העובדה הראשונה היא שבכמעט כל מדינה שבה בדקו את השאלה, נשים מאובחנות בדיכאון יותר מגברים, בערך פי שניים. העובדה השנייה היא שגברים מתים בהתאבדות הרבה יותר מנשים. וזה חשוב, כי דיכאון הוא אחד המצבים שקשורים הכי הרבה להתאבדות. אז איך זה מסתדר? אם יותר נשים מדוכאות, למה יותר גברים מתים?

לשאלה הזאת יש תשובה פופולרית, וסביר שכבר שמעת אותה. לפי התשובה הזאת גברים מדוכאים בדיוק כמו נשים, רק שאצלם הדיכאון נראה אחרת: במקום עצב יש כעס, במקום בכי יש שתייה, ולכן אף אחד לא מזהה אותו. זו תשובה נוחה, ויש בה גרעין של אמת. אבל כשבודקים אותה מול המחקרים עצמם, מתברר שהיא נכונה רק בחלקה.

את המסקנה אומר כבר עכשיו, ואחר כך אסביר איך הגעתי אליה. דיכאון אצל גברים ואצל נשים דומה הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. הליבה שלו, עצב, אובדן עניין ועייפות, משותפת לשני המינים, וההבדלים הממוצעים בתסמינים קטנים. ההבדלים הגדולים יותר נמצאים מסביב לדיכאון: בשתייה ובהתנהגות מסוכנת, בכמה מדברים על מה שעובר, ובשאלה אם מגיעים בכלל למישהו שיכול לעזור. במילים אחרות, אצל הרבה גברים הבעיה היא לא דיכאון מסוג אחר. הבעיה היא דיכאון שלא נאמר בקול, ושאף אחד לא שואל עליו.

לפני שנתחיל, שתי הערות שחשוב לזכור לאורך כל המאמר. הראשונה היא שכל ההבדלים שתקרא עליהם כאן הם ממוצעים. כשכתוב שנשים מדווחות יותר על תסמין מסוים, הכוונה היא שבקבוצה גדולה של נשים יש קצת יותר אנשים עם התסמין הזה מאשר בקבוצה גדולה של גברים. זה לא אומר כלום על גבר מסוים או על אישה מסוימת, והחפיפה בין הקבוצות כמעט תמיד גדולה מאוד. ההערה השנייה היא על המילים. רוב המחקרים רושמים את המין של המשתתפים, כלומר אם הם גברים או נשים. אבל חלק גדול מההסברים להבדלים קשור למגדר, כלומר לתפקידים ולציפיות שיש בחברה לגברים ולנשים: מה מותר להרגיש, מה מותר להגיד, וממי מצפים להסתדר לבד. ההבחנה הזאת תחזור כשנגיע לשאלה למה.

שני מספרים שלא מסתדרים

נתחיל מהמספר הראשון, הפער באבחנות. אחת העבודות הגדולות שאספו את הנתונים האלה היא מטא אנליזה, כלומר מחקר שמאחד הרבה מחקרים קודמים, שפרסמו Salk ועמיתיה ב 2017. היא כללה נתונים על 1,716,195 אנשים מיותר מ 90 מדינות. הסיכוי של אישה לעמוד בקריטריונים של דיכאון קליני היה גבוה בערך פי שניים (1.95) מזה של גבר. בסקר הלאומי הגדול של ארצות הברית מתחילת שנות האלפיים, NCS-R, היחס לאורך החיים היה פי 1.7 (Kessler et al., 2003). ושם הופיע גם פרט שכדאי לזכור: בין האנשים שכבר חלו, לא נמצא הבדל מובהק בין המינים בחומרת הדיכאון.

גם בישראל הפער קיים, אם כי הוא קטן יותר. סקר הבריאות הלאומי שנערך כאן בין 2002 ל 2004 נכלל בהשוואה בין 18 מדינות, ובו הסיכוי של נשים לאפיזודה דיכאונית בשנה האחרונה היה גבוה פי 1.6 מזה של גברים (Bromet et al., 2011). זה היה היחס הנמוך ביותר מבין המדינות המפותחות שבהן נמצא הבדל מובהק, ובספרד, בקצה השני, הוא הגיע לפי 2.7. כלומר, הפער אמיתי בכל מקום, אבל הגודל שלו משתנה ממדינה למדינה. והנתון הישראלי הזה בן יותר מעשרים שנה, ולכן כדאי להתייחס אליו כאל תמונה של אותה תקופה.

עכשיו למספר השני. Canetto ו Sakinofsky (1998) סקרו את מה שהיה ידוע על התאבדות ומין, ומצאו דפוס שחוזר ברוב מדינות המערב: נשים מדווחות יותר על מחשבות אובדניות ועל ניסיונות התאבדות, וגברים מתים בהתאבדות יותר. הם קראו לזה הפרדוקס המגדרי של ההתאבדות. בנתונים של ארגון הבריאות העולמי שהם הציגו, על צעירים בני 15 עד 24 ב 32 מדינות בסוף שנות השמונים, בכל המדינות חוץ מארבע שיעור ההתאבדות של הצעירים היה לפחות כפול משל הצעירות. בישראל של אותן שנים היו 6.8 התאבדויות לכל 100,000 צעירים, לעומת 2.8 לכל 100,000 צעירות, יחס של 2.4. אלה נתונים היסטוריים, והמאמר הזה לא מביא נתון ישראלי עדכני לפי מין, כי לא מצאתי כזה שאפשר היה לאמת מול מקור רשמי. אז אל תתייחס אליהם כאל תמונה של היום. סקירה מ 2017 מזכירה שהיחס בין המינים בהתאבדות משתנה מאוד בין אזורים ומדינות (Kuehner, 2017).

כאן צריך לעצור ולהפריד בין שני דברים שמתערבבים הרבה: ניסיון התאבדות ומוות בהתאבדות. מהמספרים האלה קל להסיק שנשים מנסות כדי שיראו אותן, וגברים מתכוונים באמת. Canetto ו Sakinofsky בדקו את זה בנתונים קנדיים של 228 אנשים שהגיעו לחדרי מיון אחרי ניסיון התאבדות, ולא מצאו הבדל בין המינים לא בסכנה הרפואית של הניסיון ולא במידת הכוונה למות. המסקנה שלהם הייתה שהפרדוקס אמיתי, אבל שהוא תלוי תרבות יותר ממה שנהוג לחשוב, ושההסבר שנשים לא באמת מתכוונות פשוט לא מחזיק.

אז יש לנו שתי עובדות אמיתיות שצריך להסביר. השאלה המתבקשת היא אם הדיכאון של גברים פשוט נראה אחרת, ולכן נספר פחות. כדי לענות עליה, צריך קודם לבדוק איך הדיכאון נראה אצל כל אחד מהמינים.

הליבה: מה שמשותף כמעט לכולם

לפי ארגון הבריאות העולמי (World Health Organization, 2026), אפיזודה של דיכאון שונה מתנודות רגילות במצב הרוח. היא נמשכת רוב היום, כמעט כל יום, במשך שבועיים לפחות. במרכז שלה יש מצב רוח ירוד או אובדן עניין והנאה, ולצד זה מופיעים דברים כמו קושי להתרכז, תחושת אשמה מוגזמת או ערך עצמי נמוך, חוסר תקווה לגבי העתיד, מחשבות על מוות, שינה מופרעת, שינוי בתיאבון או במשקל ועייפות קשה. זו הרשימה. השאלה היא אם היא נראית אחרת אצל גברים.

בכמה מחקרים גדולים, במדינות שונות ובמסגרות שונות, התשובה כמעט זהה. במחקר האמריקאי STAR*D של המכון הלאומי לבריאות הנפש, שבו השתתפו 2,541 מטופלים במרפאות, 96.6% מהגברים ו 97.8% מהנשים דיווחו על מצב רוח עצוב (Marcus et al., 2008). בקבוצה של 635 אנשים עם דיכאון כרוני, מצב רוח מדוכא הופיע אצל 97.0% מהגברים ו 97.5% מהנשים, ואובדן עניין או הנאה אצל 96.2% ו 97.3% (Kornstein et al., 2000). בהולנד, בקרב 1,115 אנשים עם דיכאון, תחושה של עצב, ריקנות או דיכאון דווחה אצל 94.8% מהגברים ו 95.2% מהנשים (Schuch et al., 2014). ובקרב 2,411 מאושפזים בגרמניה, מצב רוח מדוכא נרשם אצל 95.9% מהגברים ו 95.8% מהנשים (Möller-Leimkühler et al., 2004).

אפשר לטעון, ובצדק, שכל אלה הם אנשים שכבר הגיעו לטיפול, ואולי הגברים שהדיכאון שלהם נראה אחרת פשוט לא הגיעו. לכן שווה להסתכל גם על מחקר אוכלוסייה. בצרפת ניתחו שאלונים של 201,952 מבוגרים מהאוכלוסייה הכללית, ובדקו לא רק אילו תסמינים יש, אלא גם איך הם קשורים זה לזה, ואיזה תסמין עומד בלב הקשרים האלה (Alcalde et al., 2024). אצל גברים וגם אצל נשים, שני התסמינים שנמצאו הכי במרכז היו הרגשתי מדוכא והרגשתי עצוב. הקשרים בין התסמינים היו שונים במקצת בין המינים, אבל התסמינים שבמרכז היו אותם תסמינים. צריך רק לזכור שהשאלון שבו השתמשו לא שואל על שתייה או על כעס, ולזה עוד נחזור. גם מהלך המחלה לא שונה באופן ברור בין המינים: כמה זמן לוקח להחלים, כמה פעמים היא חוזרת, וכמה פעמים היא הופכת כרונית (Kuehner, 2017).

זו נקודת המוצא החשובה ביותר במאמר. אם גבר מרגיש ריקנות, מאבד עניין בדברים שפעם אהב ונגרר ככה שבועות, זה לא דיכאון נשי שנפל עליו בטעות. זה פשוט דיכאון. אבל דומה זה לא זהה, ולכן השאלה הבאה היא איפה בכל זאת יש הבדלים, ועד כמה הם גדולים.

יש הבדלים, והם קטנים ממה שנדמה

אחת הסקירות החשובות על השאלה הזאת היא מטא אנליזה של Cavanagh ועמיתיה (2017), שאספה מחקרים קליניים ומחקרי אוכלוסייה. לפי תקציר הסקירה, נשים עם דיכאון דיווחו מעט יותר על מצב רוח ירוד, על שינויים בתיאבון ובמשקל ועל הפרעות שינה. גברים עם דיכאון דיווחו יותר על שימוש באלכוהול ובסמים, ועוד יותר על לקיחת סיכונים ושליטה חלשה בדחפים.

כדי להבין מה זה אומר, צריך להכיר מושג אחד: גודל אפקט. זה מדד שאומר עד כמה שתי קבוצות שונות זו מזו, בלי קשר לגודל המדגם. המחברים תיארו את הקשר בין מין לתסמינים האלה כקטן. הבדל קטן פירושו שאם תצייר את ההתפלגות של גברים ושל נשים על אותו גרף, תקבל שתי גבעות שכמעט מונחות זו על זו. אם תבחר באקראי גבר ואישה עם דיכאון ותנסה לנחש לפי התסמינים האלה מי מהם מי, תצליח רק קצת יותר מאשר בהטלת מטבע. בלקיחת סיכונים גודל האפקט היה 0.58. זה כבר הבדל בינוני, והוא הבולט ביותר בתקציר. נחזור אליו עוד מעט.

מחקרים בודדים מראים תמונה דומה. ב STAR*D, נשים דיווחו יותר על עלייה בתיאבון (24.1% לעומת 16.3% מהגברים), על עייפות וחוסר אנרגיה (91.4% לעומת 84.9%) ועל כאבים (79.8% לעומת 73.2%) (Marcus et al., 2008). אלה הבדלים אמיתיים, אבל שים לב לגודל שלהם. ברוב הסעיפים רוב הגברים ורוב הנשים נמצאים באותו צד: רובם עייפים, ורובם לא אוכלים יותר מהרגיל.

ההבדל הבולט ביותר בתסמין רגשי הוא בכי. במחקר האירופי DEPRES, שסקר בשש מדינות 78,458 אנשים ואחר כך ראיין שוב את מי שהיה בטיפול בגלל דיכאון, 69.1% מהנשים דיווחו שהן רגשניות ובוכות, לעומת 35.9% מהגברים (Angst et al., 2002). זה הבדל גדול, ואין סיבה להקטין אותו. ובכל זאת, יותר משליש מהגברים בכו. המחברים גם מזהירים שקבוצת הגברים בשלב הזה אולי לא מייצגת, כי גברים שמתמודדים דרך פעולה, למשל ספורט או שתייה, מגיעים פחות לטיפול. ובאותו מחקר, שתיים מהחוויות הכואבות ביותר בדיכאון, תחושת חוסר ערך ותחושת אשמה, לא היו שונות באופן מובהק בין המינים: חוסר ערך דווח אצל 38.7% מהגברים ו 40.2% מהנשים, ואשמה אצל 26.1% ו 29.7%. כלומר, הגברים בכו פחות, אבל הם לא הרגישו פחות חסרי ערך.

ועוד דבר שמסבך את הסיפור הפשוט: ההבדלים לא הולכים תמיד לאותו כיוון. במחקר ההולנדי, בשאלון שהמשתתפים מילאו בעצמם, דווקא גברים דיווחו יותר על מצב רוח עצוב (93.0% לעומת 85.9%) ויותר על ירידה בהנאה (79.7% לעומת 71.5%) (Schuch et al., 2014). זה סותר לגמרי את הדימוי של גבר מדוכא שלא מרגיש עצב. מה שעולה מכל זה הוא שאין רשימה של תסמינים גבריים ורשימה של תסמינים נשיים. יש רשימה אחת, עם הבדלים קטנים בדגשים.

אבל זוכר את ההבדל הבינוני מהסקירה של Cavanagh? הוא לא היה בתסמינים הקלאסיים בכלל. הוא היה בסיכונים ובחומרים, כלומר במה שאדם עושה עם הכאב. ושם, כפי שנראה עכשיו, נמצא ההבדל המשמעותי באמת.

איפה ההבדל באמת בולט: מה עושים עם הכאב

במחקר ההולנדי, כמעט מחצית מהגברים עם דיכאון, 48.1%, סבלו גם מתלות באלכוהול או משימוש לרעה בו, לעומת 24.5% מהנשים (Schuch et al., 2014). זה פער של בערך פי שניים, הרבה יותר מכל הבדל בתסמינים עצמם. ב STAR*D, שימוש לרעה באלכוהול נמצא אצל 17.4% מהגברים ו 8.6% מהנשים, ושימוש לרעה בסמים אצל 11.3% ו 5.8% (Marcus et al., 2008), וזה למרות שהמחקר לא כלל אנשים שהבעיה העיקרית שלהם הייתה התמכרות.

מאיפה זה מגיע? חלק מהתשובה נמצא בשאלה מה אנשים עושים כדי להרגיש טוב יותר. ב DEPRES, 19.4% מהגברים אמרו שהם מתמודדים עם הדיכאון בעזרת אלכוהול, לעומת 11.0% מהנשים. 31.8% מהגברים פנו לספורט ולתחביבים, לעומת 17.5% מהנשים. נשים, לעומת זאת, דיווחו יותר על פורקן רגשי דרך צחוק או בכי (31.3% לעומת 19.0%) (Angst et al., 2002). זו לא תמונה של גברים שלא כואב להם. זו תמונה של גברים שעושים משהו עם הכאב, ולפעמים הדבר הזה הוא לשתות.

כאן צריך זהירות כפולה. ראשית, בעיית שתייה יכולה להיות הפרעה בפני עצמה שמופיעה לצד הדיכאון, ולא רק סימן שלו. סקירה מקיפה של התחום מציינת שהניסיון לצרף תסמינים כאלה לסוג מיוחד שנקרא דיכאון גברי עוזר רק במידה מוגבלת (Kuehner, 2017). שנית, גם נשים שותות, לוקחות סיכונים ומתפרצות. ההבדל הוא בשכיחות, לא בסוג האנשים. אז אין כאן מחלה גברית. יש דרך מסוכנת להתמודד, שנפוצה יותר אצל גברים.

ולמה זה משנה כל כך? כי השילוב של מצוקה עם שתייה וסיכונים עלול להיות מסוכן במיוחד. במחקר קנדי שסקר באינטרנט 1,000 גברים, החוקרים חילקו אותם לקבוצות לפי דפוס התסמינים (Rice et al., 2018). 12.7% מהגברים, בערך אחד משמונה, היו בקבוצה שבה הופיעו יחד מצוקה, שתייה, סמים, כעס ולקיחת סיכונים. הגברים בקבוצה הזאת דיווחו הרבה יותר מגברים בלי תסמינים על תוכנית אובדנית בחודש האחרון, ועוד יותר על ניסיון אובדני.

יש מספר שמסתובב סביב המחקר הזה, משהו כמו פי 21, וכדאי להבין מאיפה הוא בא. בכל המדגם דווחו רק 13 ניסיונות אובדניים בחודש האחרון, ורק 2 מהם בקבוצת ההשוואה. כשמחלקים מספרים קטנים כל כך, יוצא יחס ענק עם טווח טעות ענק. הניסיונות גם לא אומתו, וכל הנתונים נאספו בשאלון מקוון אחד. לכן מה שאפשר ללמוד מכאן הוא לא שגברים כאלה נמצאים בסיכון פי 21, וגם לא שאחד משמונה גברים בסכנה, כי אחד משמונה הוא רק גודל הקבוצה. מה שאפשר ללמוד הוא שכאשר מצוקה באה יחד עם שתייה, סמים וסיכונים, זה סימן שצריך לקחת ברצינות. וזה מתחבר לנקודה רחבה יותר: לא כל התאבדות קורית בתוך דיכאון. היא קורית גם אצל אנשים עם הפרעות שימוש בחומרים ועם הפרעות אחרות (Kuehner, 2017).

השתייה והסיכונים הם המקום שבו ההבדל אמיתי. יש תכונה אחרת שנהוג לייחס לגברים מדוכאים, ושם הנתונים אומרים משהו אחר לגמרי. התכונה הזאת היא עצבנות.

עצבנות היא לא סימן גברי

הטענה הנפוצה היא שאצל גברים דיכאון מתבטא בעיקר בעצבנות. זה נשמע הגיוני, ולכן כדאי לבדוק אותה במחקרים הגדולים. ב STAR*D, מצב רוח עצבני דווח אצל 79.4% מהגברים ו 82.8% מהנשים, הבדל שלא החזיק אחרי תיקונים סטטיסטיים, והמחברים כתבו במפורש שהממצאים שלהם לא תומכים ברעיון של דיכאון גברי עצבני (Marcus et al., 2008). במחקר ההולנדי המספרים היו 85.4% לגברים ו 85.3% לנשים (Schuch et al., 2014). ובניתוח של הסקר האמריקאי NCS-R, עצבנות דווחה דווקא יותר אצל נשים, 94.7% לעומת 86.6% (Martin et al., 2013).

גם בקרב מאושפזים התמונה לא משתנה. בבדיקה של 2,411 מאושפזים בגרמניה, החוקרים חיפשו במפורש את התסמינים שנחשבים גבריים, כמו עצבנות, התקפי זעם, תוקפנות ושימוש לרעה בחומרים. רוב התסמינים האלה לא היו שונים בין גברים לנשים, לא בשכיחות ולא בעוצמה. עצבנות, למשל, נרשמה אצל 5.8% מהגברים ו 6.7% מהנשים (Möller-Leimkühler et al., 2004). המסקנה פשוטה: עצבנות היא חלק נפוץ מדיכאון אצל כולם. אם אדם קרוב אליך נעשה עצבני מהרגיל לאורך זמן, זה סימן שכדאי לשים אליו לב, בלי קשר למין שלו.

התקפי זעם הם כבר שאלה אחרת, וחשוב לא לבלבל ביניהם. התקף זעם הוא לא סתם עצבנות. במחקר שבדק את זה הוא הוגדר כהתפרצות שחוזרת לפחות פעם בחודש ומלווה בתגובות גופניות כמו דופק מואץ, על רקע עצבנות ממושכת. בווינה נבדקו 151 אנשים שאושפזו בעבר בגלל דיכאון, והתקפי זעם נמצאו אצל 40.8% מהגברים ו 21.3% מהנשים (Winkler et al., 2005). באותו מחקר הגברים גם דירגו את העצבנות שלהם כגבוהה יותר. אבל זה מדגם קטן יחסית של מאושפזים לשעבר, שנשאלו על הדיכאון האחרון שלהם במבט לאחור. לכן זה ממצא בעוצמה בינונית: הוא מעניין, והוא מתאים לממצאים על סיכונים, אבל הוא לא הופך את הכעס לסימן ההיכר של דיכאון גברי. שלושת המחקרים הגדולים שתיארתי למעלה לא מצאו הבדל בעצבנות.

וכאן משפט אחד שצריך להיאמר בלי עיגול פינות. דיכאון, גם כשהוא מלווה בכעס או בשתייה, אינו מצדיק פגיעה בבת זוג, בבן זוג או בילדים, לא במילים, לא באיומים ולא בידיים. ההבנה שכעס יכול להיות חלק ממצוקה נועדה לעזור לזהות מצוקה ולהגיע לטיפול. היא לא נועדה להסביר או לתרץ פגיעה. אם מישהו בבית מרגיש לא בטוח, הביטחון שלו קודם לכל דבר אחר.

עד כאן ראינו שהליבה משותפת, שההבדלים בתסמינים קטנים, ושהעצבנות לא שייכת לגברים. מכאן עולה שאלה טבעית: אם הדיכאון כל כך דומה, אולי גם הפער באבחנות הוא בכלל אשליה של מדידה?

הפער בסטטיסטיקה: ברובו אמיתי, וגם תלוי במה ששואלים

הרעיון שהפער הוא אשליה נקרא בספרות השערת הארטיפקט. לפיו, דיכאון שכיח באותה מידה אצל גברים ונשים, אבל גברים פחות מגיעים לטיפול, פחות מזוהים, או מראים תסמינים שהשאלונים לא מודדים. הסקירה של Kuehner (2017) מסכמת שהראיות לכך מוגבלות. רוב ההערכות של שכיחות מגיעות מסקרים מייצגים באוכלוסייה הכללית, שבהם שואלים את כולם, ולכן הן לא אמורות להיות מושפעות מהשאלה מי הלך לטיפול. גם לא נמצאה עדות לכך שגברים זוכרים דיכאון בעבר פחות טוב מנשים בסקרים כאלה. מחקר אוסטרלי שבדק כמה שאלונים שונים לא מצא שהשאלונים עצמם יוצרים את הפער (Parker et al., 2014).

ובכל זאת, המדידה משנה את התמונה, ולפעמים לא מעט. ב DEPRES, כשספרו רק אנשים עם חמישה תסמינים או יותר, נשים היו פי 1.96 מגברים. אבל בדיכאון קל, עם שניים עד ארבעה תסמינים שפוגעים בתפקוד, היחס ירד ל 0.95, כלומר לא היה הבדל (Angst et al., 2002). גם השיעור של מי שהדיכאון פגע בתפקוד שלו היה כמעט זהה, בערך מחצית אצל שני המינים. במילים אחרות, הגודל של הפער תלוי באיפה שמים את הקו שמגדיר מי חולה.

המחקר שמראה את זה בצורה החדה ביותר הוא של Martin ועמיתיה (2013). הם לקחו את נתוני NCS-R והוסיפו לתסמינים הרגילים גם תסמינים כמו התקפי זעם, עצבנות, שתייה ולקיחת סיכונים. כשהשתמשו בסולם שכולל רק את התסמינים האלה, יותר גברים מנשים עמדו בקריטריונים, 26.3% לעומת 21.9%. כשהשתמשו בסולם שמשלב את הרגילים ואת הנוספים, השיעורים היו כמעט שווים, 30.6% לגברים ו 33.3% לנשים, הבדל לא מובהק. זה ממצא חשוב, אבל צריך לקרוא אותו נכון. הוא לא מוכיח שגברים ונשים מדוכאים באותה מידה. מדובר בניתוח בדיעבד של סקר קיים, עם שאלות שלא נבנו מראש לצורך הזה, והמחברים עצמם כתבו שהם לא מציעים להשתמש בסולמות האלה בעתיד. מה שהוא כן מראה הוא שמה ששואלים קובע מה מוצאים. כשמוסיפים לרשימה התנהגויות שנפוצות יותר אצל גברים, הפער מצטמצם.

גם הניסיונות לבנות שאלון מיוחד לגברים מלמדים משהו. Rice ועמיתיו (2013) פיתחו סולם שבודק שתייה, סמים, כעס ולקיחת סיכונים, וקראו לו סולם סיכון לדיכאון גברי. באותו מחקר, בשאלון הדיכאון הרגיל PHQ, גברים ונשים קיבלו ציונים כמעט זהים. והמחקר הגרמני על מאושפזים, שכבר ראינו, לא מצא תמיכה ברורה בתסמונת גברית נפרדת. הבדלים הופיעו שם רק בדפוסים של צירופי תסמינים, והמחברים כתבו שההשערה עוד דורשת מחקר, בעיקר מחוץ לבתי החולים (Möller-Leimkühler et al., 2004). אז דיכאון גברי הוא לא אבחנה נפרדת. הוא דרך לתאר שאצל חלק מהגברים, וגם אצל חלק מהנשים, המצוקה יוצאת גם דרך התנהגות.

המסקנה מהחלק הזה היא שהפער באבחנות ברובו אמיתי, והגודל המדויק שלו תלוי במה ששואלים ואיפה שמים את הקו. ואם הוא אמיתי, נשארת השאלה הגדולה יותר: למה נשים חולות יותר?

למה? אין סיבה אחת

הרמז הראשון מגיע מהגיל. בילדות אין כמעט הבדל בין בנים לבנות. לפי Salk ועמיתיה (2017), הפער באבחנות מופיע כבר בגיל 12, כשהבנות בסיכוי גבוה פי 2.37, מגיע לשיא בגילאי 13 עד 15, פי 3.02, ואחר כך יורד ונשאר יציב בבגרות. Nolen-Hoeksema (2001) מתארת את אותו דבר: עד גיל 13 בערך אין הבדל, ומשם מתחיל פער. וזה רמז חשוב, כי זה אומר שמשהו קורה בגיל ההתבגרות, ושזה לא תכונה קבועה שנולדים איתה.

מה קורה שם? Nolen-Hoeksema טוענת שאין משתנה אחד שמסביר את הכל, ושצריך לחשוב על כמה גורמים שמזינים זה את זה. אחד מהם הוא פגיעה מינית בילדות. במחקרים שהיא סקרה, השיעורים היו 7% עד 19% אצל בנות ו 3% עד 7% אצל בנים, והיא העריכה שזה יכול להסביר עד 35% מהפער בדיכאון בבגרות. גורם אחר הוא לחצים מתמשכים, כמו עוני, עומס של תפקידים וחוסר כוח בתוך מערכות יחסים, שנופלים יותר על נשים.

גורם נוסף שהיא הציעה הוא נטייה להיתקע במחשבות על הדיכאון עצמו, מה שנקרא רומינציה. מטא אנליזה של Johnson ו Whisman (2013), עם 14,321 משתתפים, מצאה שנשים אכן נוטות לזה יותר, אבל ההבדל קטן, גודל אפקט של 0.24. כלומר, יש כאן משהו, אבל הוא לא מסביר לבדו פער של פי שניים.

ומה עם הורמונים? זו התשובה שהרבה אנשים מצפים לה. Nolen-Hoeksema (2001) כותבת שאין עדות מדעית עקבית לכך שאסטרוגן או פרוגסטרון גורמים ישירות לדיכאון. נכון שחלק מהנשים מתדכאות בתקופות של שינוי הורמונלי, אבל לא ברור שהדיכאונות האלה נובעים ישירות מההורמונים, או שהם מסבירים את הפער.

גם הגנים הם חלק מהתמונה, אבל בצורה מורכבת יותר ממה שנשמע. Kendler ועמיתיו (2006) בדקו 42,161 תאומים בשוודיה. שיעור הדיכאון לאורך החיים היה 25.1% אצל נשים ו 13.2% אצל גברים. התורשתיות, כלומר החלק מההבדלים בין אנשים שקשור להבדלים גנטיים, הייתה 42% אצל נשים ו 29% אצל גברים, והמתאם הגנטי בין המינים היה 0.63. זה אומר שחלק מהגנים משותפים לגברים ולנשים וחלק כנראה לא. המחקר לא מצא השפעה של הבית המשותף שבו התאומים גדלו, ורוב ההבדלים בין אנשים נבעו מחוויות אישיות שכל אחד עבר לבד, יחד עם טעויות מדידה. המחברים גם מציינים שייתכן שגברים מדווחים פחות טוב על דיכאון בעבר, ושזה יכול להשפיע על המספרים. אי אפשר להסיק מכאן שנשים מדוכאות יותר בגלל הגנים. המחקר מראה שגנים הם חלק מהסיפור, שהם לא גורל, ושהם לא הסבר יחיד.

ויש עוד ממצא שמשנה את השאלה עצמה. Silverstein (1999) חילק את הדיכאון לשני סוגים: דיכאון עם תסמינים גופניים כמו עייפות, שינה ותיאבון, ודיכאון בלעדיהם. בנתוני NCS, הדיכאון עם התסמינים הגופניים הופיע לאורך החיים אצל 15.2% מהנשים ו 7.5% מהגברים, ואילו הדיכאון בלעדיהם אצל 6.9% ו 6.0%. בחצי השנה האחרונה המספרים היו 7.6% לעומת 3.6% בסוג הגופני, ו 3.0% לעומת 2.3% בסוג השני. ב 2002 הוא מצא דפוס דומה בסקר אמריקאי אחר: 2.8% לעומת 1.4% בסוג הגופני, ו 2.3% לעומת 1.7% בסוג השני (Silverstein, 2002). כלומר, לפי הממצאים האלה רוב הפער מרוכז בסוג אחד של דיכאון. זה מתחבר למה שראינו קודם, שנשים מדווחות יותר על עייפות, תיאבון וכאבים. אבל צריך לומר בפירוש את המגבלות: אלה עבודות של חוקר אחד, הנתונים לא שוקללו, ההגדרה של הסוגים עוד דורשת עבודה, וחלק מהממצאים שלו לא חזרו במחקר השני. וגם בסוג השני נשים עדיין גבוהות מעט. אז זה לא מבטל את הפער. זה מראה שהוא לא אחיד.

ומעל כל אלה יש את החברה. מחקר שבדק כמה דורות ב 15 מדינות מצא שבדורות הצעירים, ובמדינות שבהן תפקידי הנשים נעשו פחות מסורתיים, הפער בדיכאון הצטמצם (Seedat et al., 2009). מצד שני, Salk ועמיתיה (2017) מצאו שבמדינות עם שוויון מגדרי גבוה יותר, הפער באבחנות של דיכאון קליני דווקא היה גדול יותר. שני הממצאים האלה לא מסתדרים בקלות, וזה בדיוק העניין: הקשר בין חברה לדיכאון אמיתי, אבל הוא לא פשוט.

אז התמונה היא של כמה סיבות שמצטברות: גיל ההתבגרות, פגיעות ולחצים, דפוסי חשיבה, גנים, והחברה שמסביב. אף אחת מהן לא מספיקה לבד. אבל שים לב שכל הסיבות האלה מסבירות למה יותר נשים מאובחנות. הן לא מסבירות למה יותר גברים מתים. כדי להבין את זה, צריך להסתכל על מה שקורה אחרי שהדיכאון מתחיל: מי מדבר, מי שואל, ומי מגיע לעזרה.

מי מגיע לעזרה, ומי נשאר בחוץ

ב DEPRES שאלו את כל המשתתפים שהיו בדיכאון למי הם פנו. 51.99% מהגברים לא פנו לאף גורם, לא לרופא, לא לפסיכולוג, לא לאחות, לעומת 40.65% מהנשים. לרופא משפחה פנו 40.20% מהגברים ו 51.43% מהנשים (Angst et al., 2002). כלומר, יותר ממחצית מהגברים המדוכאים עברו את זה בלי לפנות לאף איש מקצוע.

ההסבר לא נמצא רק בגאווה או בבושה. Call ו Shafer (2018) בדקו 2,382 גברים בסקר NCS-R, וחילקו את התסמינים שלהם לשני סוגים: התסמינים הרגילים של דיכאון, ותסמינים כמו עצבנות, תוקפנות, סיכונים ושימוש בחומרים. כל תסמין רגיל נוסף העלה את הסיכוי שגבר פנה לעזרה בגלל דיכאון בכ 60%. כל תסמין מהסוג השני הוריד את הסיכוי הזה בכ 23%. ופה מגיע הפרט החשוב ביותר: גברים עם התסמינים מהסוג השני כן הגיעו לרופא, ואפילו בסיכוי גבוה יותר, אבל לא בגלל דיכאון. הם הגיעו עם משהו אחר. המחברים מסכמים שאנשי מקצוע צריכים לשאול על דיכאון גם כשזו לא הסיבה שבגללה הגבר הגיע.

תחשוב מה זה אומר. גבר ששותה יותר, נכנס לריבים ונוהג מהר מדי, לא תמיד מזהה את עצמו כמדוכא. הוא מגיע לרופא בגלל כאב גב, בגלל שינה או בגלל בדיקה שגרתית, ואם אף אחד לא שואל, הדיכאון נשאר בחוץ. זה בדיוק מה שהתכוונתי אליו בהתחלה: לא מחלה אחרת, אלא דיכאון שלא נאמר ושלא נשאל.

מחקר קנדי נוסף מראה עד כמה הפער הזה יכול להיות מסוכן. בקרב 117 גברים עם תסמינים של דיכאון בדרגה בינונית, 63.2% דיווחו על מחשבות על התאבדות או על פגיעה עצמית בשבועיים האחרונים, ורק 8.5% היו באותו זמן בטיפול נפשי (Rice et al., 2020). מה שהכי ניבא הימנעות מעזרה לא היה מחיר או זמינות, אלא עמדות: חוסר רצון לספר לרופא, העדפה להסתדר לבד, וחוסר ודאות לגבי מה זה בכלל טיפול פסיכולוגי. גם זה סקר מקוון קטן בנקודת זמן אחת, אבל הכיוון ברור.

אז האם הבעיה היא הגבריות עצמה? מחקר ישראלי קטן מציע תשובה מעניינת יותר. Aharon ועמיתיו (2024) בדקו 119 גברים, ומצאו שהקשר בין עמדות גבריות מסורתיות לבין תסמיני דיכאון הופיע רק אצל גברים עם גמישות נפשית נמוכה, כלומר אצל מי שמתקשה להכיל מחשבות ורגשות לא נעימים ולהמשיך לפעול לפי מה שחשוב לו. אצל גברים עם גמישות בינונית הקשר נחלש עד שלא היה מובהק, ואצל גברים עם גמישות גבוהה הוא אפילו נטה לכיוון ההפוך. זה מחקר קטן, בנקודת זמן אחת, ולכן אי אפשר להסיק ממנו על סיבה ותוצאה. אבל הוא מצביע על כך שהבעיה היא לא להיות גבר, אלא לא להיות מסוגל לזוז.

אם הבעיה היא שלא שואלים, הפתרון שנראה מובן מאליו הוא ללמד רופאים לשאול. וזה בדיוק מה שניסו לעשות באי גוטלנד שבשוודיה בשנות השמונים. 18 רופאי המשפחה באי קיבלו קורס של 20 שעות על זיהוי וטיפול בדיכאון, ומספר ימי האשפוז בגלל דיכאון ירד בתקופה שאחרי הקורס מ 1,138 ל 338 (Rutz, Wålinder, et al., 1989). מספר ההתאבדויות באי ירד מ 11 ב 1982, שיעור של 19.7 ל 100,000, ל 4 ב 1985, שיעור של 7.1 (Rutz, von Knorring, & Wålinder, 1989). זה נשמע כמו הוכחה.

אבל כשקוראים את המאמרים עצמם, התמונה מורכבת הרבה יותר. מדובר במדידה של לפני ואחרי, עם מספרים קטנים מאוד, ובלי אזור השוואה שתוכנן מראש. שיעור ההתאבדות באי כבר היה במגמת ירידה עוד לפני הקורס, והמחקר קיבל תמיכה כספית מחברת התרופות Ciba-Geigy. גם החוקרים עצמם הזהירו שהמספרים קטנים מכדי להסיק מהם מסקנות חזקות. בניתוח מאוחר יותר של כל 115 ההתאבדויות באי בין 1981 ל 1992, 77% מהן של גברים, החלק של ההתאבדויות שקשורות לדיכאון ירד מ 11 מתוך 26 לפני הקורס ל 2 מתוך 17 אחריו, ירידה שלא הייתה מובהקת סטטיסטית. וההשפעה כמעט נעלמה עד 1988 (Rihmer et al., 1995). והכי חשוב לענייננו: הירידה בהתאבדויות הייתה כמעט כולה אצל נשים, ומספרי ההתאבדות של הגברים כמעט לא השתנו. החוקרים עצמם העלו את האפשרות שהדיכאון של גברים לא זוהה, אבל הם הציגו את זה כהשערה ולא כממצא (Rutz et al., 1995).

אז מה לומדים מגוטלנד? לא שזיהוי דיכאון גברי מונע התאבדות, וגם לא שהדרכת רופאים מצילה חיים, כי המחקר הזה פשוט לא יכול להוכיח את זה. מה שאפשר ללמוד הוא משהו צנוע יותר. ייתכן שלימוד הרופאים פתח דלת, אבל נראה שהגברים לא עברו בה. הדלת צריכה להיפתח גם מהצד של הגבר: מישהו צריך להגיד בקול מה עובר עליו, ומישהו צריך לשאול.

כמה טענות שכדאי להפסיק לחזור עליהן

מכל מה שראינו אפשר לסדר כמה טענות נפוצות לפי עד כמה הן מחזיקות. הטענה שגברים לא באמת מרגישים עצב בדיכאון לא מחזיקה: במחקר אחרי מחקר כמעט כל הגברים המדוכאים מדווחים על עצב, ובשאלון אחד של המחקר ההולנדי אפילו יותר מהנשים. הטענה שדיכאון גברי הוא מחלה אחרת גם היא לא מחזיקה. הליבה משותפת, והמחקרים שבדקו את זה לא מצאו תמיכה ברורה בתסמונת גברית נפרדת.

מאותה סיבה כדאי להפסיק לומר שעצבנות היא הסימן הגברי של דיכאון. במחקרים הגדולים היא שכיחה באותה מידה, ובאחד מהם יותר אצל נשים. מה שכן נמצא, בעוצמה בינונית, הוא שהתקפי זעם, שזה דבר אחר, עשויים להיות שכיחים יותר אצל גברים מדוכאים. ומעבר לכך, החלוקה של גברים כועסים ונשים עצובות פשוט לא מתארת את המציאות. שני המינים עצובים, שני המינים עצבניים, וההבדלים הם בממוצעים.

בכיוון ההפוך, גם הטענה שהפער באבחנות הוא כולו אשליה לא מחזיקה. המחקר של Martin ועמיתיה מראה שהמדידה משנה את התמונה, לא שגברים ונשים מדוכאים באותה מידה. ובאותו אופן, הרעיון שרופאים פשוט מפספסים את הדיכאון של גברים, ושזה כל ההסבר לכך שגברים מתים יותר בהתאבדות, הוא חלקי. זיהוי חסר הוא חלק מהסיפור, אבל יש גם שתייה, סיכונים, הימנעות מעזרה, ומקרים של התאבדות שאינם קשורים לדיכאון בכלל.

ונשארו עוד שלוש טענות שנשמעות טוב ולא עומדות בבדיקה. הראשונה היא שנשים מנסות להתאבד כדי לקבל תשומת לב. במחקר שבדק את זה, לא הסכנה הרפואית בניסיונות ולא הכוונה למות היו שונות בין המינים. השנייה היא שנשים מדוכאות יותר בגלל הורמונים או בגלל גנים. אין עדות עקבית להשפעה ישירה של הורמונים, ומחקר התאומים מראה שגנים הם חלק מהסיפור, לא ההסבר שלו. השלישית היא שגוטלנד הוכיחה שזיהוי דיכאון אצל גברים מונע התאבדות. בפועל, שם דווקא הגברים כמעט לא השתנו.

אז אם מורידים את כל הטענות האלה, מה נשאר? נשאר דיכאון אחד, עם ליבה משותפת, והבדלים אמיתיים בדרך שבה אנשים מתמודדים איתו ומדברים עליו. ומזה נגזר גם מה כדאי לעשות.

מה עושים עם כל זה

נתחיל ממך. אם במשך שבועיים או יותר רוב היום, כמעט כל יום, אתה מרגיש ירוד, ריק, או שדברים שפעם עניינו אותך כבר לא מעניינים, זה הזמן לדבר עם מישהו מקצועי. כדאי לשים לב גם לשינויים שקל לפספס, כמו שתייה שעולה בהדרגה, נהיגה או החלטות מסוכנות יותר מהרגיל, התפרצויות שלא היו פעם, או התרחקות מאנשים. אלה לא אבחנה, וגם לא הוכחה לדיכאון. הם סימן שמשהו לא בסדר, ושכדאי לבדוק מה.

הדלת הראשונה יכולה להיות רופא המשפחה, וזה דווקא יתרון. ראינו שגברים מגיעים לרופא, רק לא תמיד עם הסיפור האמיתי. אז אם אתה כבר שם, תגיד את זה במשפט פשוט: אני כבר כמה שבועות לא בסדר, אני ישן רע, אני שותה יותר, ושום דבר לא מעניין אותי. אם קשה לך להגיד את זה בעל פה, אפשר לכתוב את זה בטלפון לפני התור ולהקריא. רופא המשפחה יכול לבדוק גם סיבות גופניות, להציע טיפול, ולהפנות לטיפול נפשי. לפי ארגון הבריאות העולמי, יש טיפולים יעילים לדיכאון, וטיפול פסיכולוגי הוא הטיפול הראשון שמומלץ. בדיכאון בינוני או קשה אפשר לשלב אותו עם תרופות נוגדות דיכאון (World Health Organization, 2026).

ואם אתה בן זוג, בת זוג, חבר או בן משפחה של מישהו שאתה דואג לו, התפקיד שלך הוא לא לאבחן. מה שכן אפשר לעשות, וזו עצה מעשית ולא ממצא של מחקר, הוא לשאול בשקט על מה שאתה רואה, בלי תוויות: שמתי לב שאתה ישן פחות ושותה יותר, ואני דואג לך, מה קורה איתך? אפשר להציע ללכת יחד לרופא, ולהקשיב בלי למהר לתקן. ואם הוא מדבר על מוות או על זה שעדיף בלעדיו, זה לא משהו שמחכים איתו. וכמו שנאמר קודם, הדאגה שלך לא מחייבת אותך לשאת פגיעה. דיכאון אינו מצדיק פגיעה בך, ואם אתה או הילדים לא בטוחים, הביטחון שלכם קודם. כתבתי על זה גם במאמר בעלי בדיכאון, מה עושים?.

ואם יש סכנה מיידית, לך או למישהו אחר, לא מחכים לתור. בישראל אפשר להתקשר למגן דוד אדום ב 101, או להגיע לחדר מיון. לחדר מיון פסיכיאטרי אפשר להגיע בלי הפניה ובלי תשלום, ובמיון כללי יש פסיכיאטר תורן. לשיחה רגשית אנונימית, בכל שעה, אפשר להתקשר לערן, עזרה ראשונה נפשית, במספר 1201. ולקופות החולים יש קווים לתמיכה נפשית: כללית *8703, מכבי *3555, מאוחדת *3833 ולאומית *507 (משרד הבריאות, 2026).

אז נחזור לשתי העובדות מההתחלה. נשים מאובחנות יותר, וגברים מתים יותר. אחרי כל מה שראינו, הן כבר לא נראות כל כך סותרות. הדיכאון עצמו דומה מאוד אצל שני המינים, והפער באבחנות ברובו אמיתי ונובע מכמה סיבות יחד. אבל אצל גברים, יותר מדי פעמים, הדיכאון עובר בשתיקה, מתערבב בשתייה ובסיכונים, ומגיע לרופא בתחפושת של משהו אחר. זה לא דיכאון מסוג אחר. זה דיכאון שאף אחד לא אמר בקול ואף אחד לא שאל עליו. ואת זה, בניגוד לגנים ולגיל ההתבגרות, אפשר להתחיל לשנות כבר היום, בשיחה אחת.

מקורות

Aharon, G., Aisenberg-Shafran, D., & Levi-Belz, Y. (2024). Adherence to masculinity norms and depression symptoms among Israeli men: The moderating role of psychological flexibility. American Journal of Men's Health, 18(3). https://doi.org/10.1177/15579883241253820

Alcalde, E., Rouquette, A., Wiernik, E., & Rigal, L. (2024). How do men and women differ in their depressive symptomatology? A gendered network analysis of depressive symptoms in a French population-based cohort. Journal of Affective Disorders, 353, 1-10. https://doi.org/10.1016/j.jad.2024.02.064

Angst, J., Gamma, A., Gastpar, M., Lépine, J. P., Mendlewicz, J., & Tylee, A. (2002). Gender differences in depression: Epidemiological findings from the European DEPRES I and II studies. European Archives of Psychiatry and Clinical Neuroscience, 252(5), 201-209. https://doi.org/10.1007/s00406-002-0381-6

Bromet, E., Andrade, L. H., Hwang, I., Sampson, N. A., Alonso, J., de Girolamo, G., de Graaf, R., Demyttenaere, K., Hu, C., Iwata, N., Karam, A. N., Kaur, J., Kostyuchenko, S., Lépine, J. P., Levinson, D., Matschinger, H., Medina Mora, M. E., Oakley Browne, M., Posada-Villa, J., . . . Kessler, R. C. (2011). Cross-national epidemiology of DSM-IV major depressive episode. BMC Medicine, 9, Article 90. https://doi.org/10.1186/1741-7015-9-90

Call, J. B., & Shafer, K. (2018). Gendered manifestations of depression and help seeking among men. American Journal of Men's Health, 12(1), 41-51. https://doi.org/10.1177/1557988315623993

Canetto, S. S., & Sakinofsky, I. (1998). The gender paradox in suicide. Suicide and Life-Threatening Behavior, 28(1), 1-23. https://doi.org/10.1111/j.1943-278X.1998.tb00622.x

Cavanagh, A., Wilson, C. J., Kavanagh, D. J., & Caputi, P. (2017). Differences in the expression of symptoms in men versus women with depression: A systematic review and meta-analysis. Harvard Review of Psychiatry, 25(1), 29-38. https://doi.org/10.1097/HRP.0000000000000128

Johnson, D. P., & Whisman, M. A. (2013). Gender differences in rumination: A meta-analysis. Personality and Individual Differences, 55(4), 367-374. https://doi.org/10.1016/j.paid.2013.03.019

Kendler, K. S., Gatz, M., Gardner, C. O., & Pedersen, N. L. (2006). A Swedish national twin study of lifetime major depression. American Journal of Psychiatry, 163(1), 109-114. https://doi.org/10.1176/appi.ajp.163.1.109

Kessler, R. C., Berglund, P., Demler, O., Jin, R., Koretz, D., Merikangas, K. R., Rush, A. J., Walters, E. E., & Wang, P. S. (2003). The epidemiology of major depressive disorder: Results from the National Comorbidity Survey Replication (NCS-R). JAMA, 289(23), 3095-3105. https://doi.org/10.1001/jama.289.23.3095

Kornstein, S. G., Schatzberg, A. F., Thase, M. E., Yonkers, K. A., McCullough, J. P., Keitner, G. I., Gelenberg, A. J., Ryan, C. E., Hess, A. L., Harrison, W., Davis, S. M., & Keller, M. B. (2000). Gender differences in chronic major and double depression. Journal of Affective Disorders, 60(1), 1-11. https://doi.org/10.1016/S0165-0327(99)00158-5

Kuehner, C. (2017). Why is depression more common among women than among men? The Lancet Psychiatry, 4(2), 146-158. https://doi.org/10.1016/S2215-0366(16)30263-2

Marcus, S. M., Kerber, K. B., Rush, A. J., Wisniewski, S. R., Nierenberg, A., Balasubramani, G. K., Ritz, L., Kornstein, S., Young, E. A., & Trivedi, M. H. (2008). Sex differences in depression symptoms in treatment-seeking adults: Confirmatory analyses from the Sequenced Treatment Alternatives to Relieve Depression study. Comprehensive Psychiatry, 49(3), 238-246. https://doi.org/10.1016/j.comppsych.2007.06.012

Martin, L. A., Neighbors, H. W., & Griffith, D. M. (2013). The experience of symptoms of depression in men vs women: Analysis of the National Comorbidity Survey Replication. JAMA Psychiatry, 70(10), 1100-1106. https://doi.org/10.1001/jamapsychiatry.2013.1985

Möller-Leimkühler, A. M., Bottlender, R., Strauß, A., & Rutz, W. (2004). Is there evidence for a male depressive syndrome in inpatients with major depression? Journal of Affective Disorders, 80(1), 87-93. https://doi.org/10.1016/S0165-0327(03)00051-X

Nolen-Hoeksema, S. (2001). Gender differences in depression. Current Directions in Psychological Science, 10(5), 173-176. https://doi.org/10.1111/1467-8721.00142

Parker, G., Fletcher, K., Paterson, A., Anderson, J., & Hong, M. (2014). Gender differences in depression severity and symptoms across depressive sub-types. Journal of Affective Disorders, 167, 351-357. https://doi.org/10.1016/j.jad.2014.06.018

Rice, S. M., Fallon, B. J., Aucote, H. M., & Möller-Leimkühler, A. M. (2013). Development and preliminary validation of the male depression risk scale: Furthering the assessment of depression in men. Journal of Affective Disorders, 151(3), 950-958. https://doi.org/10.1016/j.jad.2013.08.013

Rice, S. M., Oliffe, J. L., Kealy, D., & Ogrodniczuk, J. S. (2018). Male depression subtypes and suicidality: Latent profile analysis of internalizing and externalizing symptoms in a representative Canadian sample. Journal of Nervous and Mental Disease, 206(3), 169-172. https://doi.org/10.1097/NMD.0000000000000739

Rice, S. M., Oliffe, J. L., Kealy, D., Seidler, Z. E., & Ogrodniczuk, J. S. (2020). Men's help-seeking for depression: Attitudinal and structural barriers in symptomatic men. Journal of Primary Care & Community Health, 11. https://doi.org/10.1177/2150132720921686

Rihmer, Z., Rutz, W., & Pihlgren, H. (1995). Depression and suicide on Gotland: An intensive study of all suicides before and after a depression-training programme for general practitioners. Journal of Affective Disorders, 35(4), 147-152. https://doi.org/10.1016/0165-0327(95)00055-0

Rutz, W., von Knorring, L., Pihlgren, H., Rihmer, Z., & Wålinder, J. (1995). Prevention of male suicides: Lessons from Gotland study. The Lancet, 345(8948), 524. https://doi.org/10.1016/S0140-6736(95)90622-3

Rutz, W., von Knorring, L., & Wålinder, J. (1989). Frequency of suicide on Gotland after systematic postgraduate education of general practitioners. Acta Psychiatrica Scandinavica, 80(2), 151-154. https://doi.org/10.1111/j.1600-0447.1989.tb01318.x

Rutz, W., Wålinder, J., Eberhard, G., Holmberg, G., von Knorring, A.-L., von Knorring, L., Wistedt, B., & Åberg-Wistedt, A. (1989). An educational program on depressive disorders for general practitioners on Gotland: Background and evaluation. Acta Psychiatrica Scandinavica, 79(1), 19-26. https://doi.org/10.1111/j.1600-0447.1989.tb09229.x

Salk, R. H., Hyde, J. S., & Abramson, L. Y. (2017). Gender differences in depression in representative national samples: Meta-analyses of diagnoses and symptoms. Psychological Bulletin, 143(8), 783-822. https://doi.org/10.1037/bul0000102

Schuch, J. J., Roest, A. M., Nolen, W. A., Penninx, B. W., & de Jonge, P. (2014). Gender differences in major depressive disorder: Results from the Netherlands study of depression and anxiety. Journal of Affective Disorders, 156, 156-163. https://doi.org/10.1016/j.jad.2013.12.011

Seedat, S., Scott, K. M., Angermeyer, M. C., Berglund, P., Bromet, E. J., Brugha, T. S., Demyttenaere, K., de Girolamo, G., Haro, J. M., Jin, R., Karam, E. G., Kovess-Masfety, V., Levinson, D., Medina Mora, M. E., Ono, Y., Ormel, J., Pennell, B.-E., Posada-Villa, J., Sampson, N. A., . . . Kessler, R. C. (2009). Cross-national associations between gender and mental disorders in the World Health Organization World Mental Health Surveys. Archives of General Psychiatry, 66(7), 785-795. https://doi.org/10.1001/archgenpsychiatry.2009.36

Silverstein, B. (1999). Gender difference in the prevalence of clinical depression: The role played by depression associated with somatic symptoms. American Journal of Psychiatry, 156(3), 480-482. https://doi.org/10.1176/ajp.156.3.480

Silverstein, B. (2002). Gender differences in the prevalence of somatic versus pure depression: A replication. American Journal of Psychiatry, 159(6), 1051-1052. https://doi.org/10.1176/appi.ajp.159.6.1051

Winkler, D., Pjrek, E., & Kasper, S. (2005). Anger attacks in depression: Evidence for a male depressive syndrome. Psychotherapy and Psychosomatics, 74(5), 303-307. https://doi.org/10.1159/000086321

World Health Organization. (2026, September 11). Depressive disorder (depression). https://www.who.int/news-room/fact-sheets/detail/depression

מגן דוד אדום. (ללא תאריך). כיצד תנהגו בעת הזמנת אמבולנס. https://www.mdais.org/101/howto-ambulance

משרד הבריאות. (2026, 21 באוקטובר). מוקדי סיוע לעזרה ראשונה נפשית. https://me.health.gov.il/mental-health/therapy-rehabilitation/crisis-support/first-aid/