גברים לא מדברים. הם כמובן אנשי שיח אבל לא מדברים את מה שנמצא שם בלב, את מה שבאמת חשוב, את מה שכואב.
רוב הגברים מדברים עם נשותיהם אבל לא על כל דבר אפשר לדבר איתן. גבר לא יכול לדבר עם אשתו על דברים שקשורים בה; על מה שהוא צריך והיא לא יודעת לתת, על זאת מהמשרד שכל פעם שהיא מדברת איתו הוא מתרגש, על המקום המוגבל שהיא משחררת לו בחינוך הילדים. גבר לא יכול לדבר עם אשתו על החרדות והפחדים שלו; הוא חושש שיש לה מספיק עומס משל עצמה, הוא חושש שהחרדה שלו תערער אותה והוא חושש שהיא לא תדע להכיל אותו ואז הוא ירגיש הכי לבד בעולם. גבר לא יכול לדבר עם אשתו כי הוא חושש שתפסיק לראות בו צוק איתן, שתפסיק לראות בו את הפיתרון, את העוצמה, את האון. הוא חושש שתחדול להמשך אליו שהרי כמוהו, גם היא מוסללת וגם אותה חינכו מי הוא גבר אמיתי וזה לא מישהו שמפחד, לא מישהו חסר אונים כמו שהוא מרגיש לפעמים ולמרות שהוא כמה להתכרבל בה, לבכות את נשמתו ולקבל ליטוף ונחמה, הוא לרוב לא יעז. יש יותר מדי מה לסכן.
גבר לא יכול לדבר עם חבריו הטובים, בעיקר כי זה תלוש מסוג הקשר. לרוב הם נפגשים עם בנות הזוג ולפעמים נפגשים כמה חברים לבירה אבל זה איבד מזמן כל אינטימיות אמיתית ואיך הוא יכול לדבר פתאום על המשבר או השבר שבתוכו. איך לעזאזל משנים נושא מספורט/פוליטיקה/טיולים או כל דבר אחר לנושאים של הלב. ואם יתקשר לחבר ויבקש להפגש כי הוא רוצה לדבר, החבר יתגייס כמובן מיד (כי הוא חבר) וכשיפגשו החבר יקשיב ברצון אבל אחרי דקות מעטות תרקם במוחו תוכנית סדורה למה צריך חברו וכשהגבר יסיים את דבריו, יפרוס החבר בפניו את הדרך לפתרון כל בעיותיו. והגבר ישתוק ויגיד תודה ושתיקה מעיקה של כמה רגעים תשרור ביניהם ואז יחזרו לדבר על מה שהם מדברים תמיד והגבר שוב ישאר לבד עם המחשבות.
גבר לא יכול לדבר עם משפחתו כי הוא לא רוצה לשבור את תדמית המוצלח שעמל כל כך להשיג, הוא לא רוצה להדאיג את הוריו המתבגרים שחושבים שהכל נהדר אצל הילד. וגם אין תשתית; אף פעם לא דברו בבית על כאלה דברים, לא עם ההורים וגם לא עם האחים שגם עסוקים כל כך בעבודה ובמשפחה שלהם ולא נראה שיש להם פנאי ולעיתים אפילו עניין. נפגשים רק מדי כמה שבועות אצל ההורים בשישי, עם בנות/בני הזוג והילדים והכל מהומה. כייף אבל לא באמת מאפשר.
גבר לא יכול לדבר עם עצמו כי לפעמים קשה לו אפילו לזהות מה הוא מרגיש, הבליל הזה בראש מתורגם אצלו לכעס ואכזבה, הלקאה עצמית ותוכניות גדולות שאין סיכוי שיהפכו למציאות.
והוא בורח. הוא בורח לעבודה, לגראס, לסדרות בלתי נגמרות על המסך. בורח לדכדוך ולאמונה חסרת שורש שיהיה בסדר, זו רק תקופה כזאת וזה כבר עובר. אבל רק הזמן עובר.
המעגל הוא המקום בו אפשר לדבר ולהקשיב ולהבין מה עובר עלי, מה קורה אצל האחרים ואיך עוברים דברים ביחד, בחיבה גדולה ובעיניים טובות. מקור: אפי גורן https://www.facebook.com/efi.goren.18/posts/1009595527109029
כל מילה במקום!