גברים שמטפלים בהורה עם דמנציה: מה המערכון "Sister" לא מראה

מה עובר על גברים שמטפלים באמא או באבא עם דמנציה? המערכון Sister של SNL מראה רק את האחות. מחקרים על בנים מספרים על עצב, מבוכה ואשמה.

13 דקות קריאה

ג'ון מולייני ליד אביו בשולחן המטבח, מתוך המערכון Sister של SNL

ב-14 בנובמבר 2026 עלה בסאטרדיי נייט לייב מערכון בשם "Sister", אחות. הוא בנוי כמו פרסומת מזויפת. באחת העדויות בפרסומת, אח מבוגר אומר: "אני אוהב את אמא שלי יותר מכל דבר. זה לא אומר שאני רוצה לעזור לה בשירותים. גם אחות לא רוצה. אבל היא תעשה את זה, ואני לא". ואז הוא מוסיף, כמו בפרסומת אמיתית: "זה ההבדל של אחות".

המוצר שהפרסומת מוכרת הוא אחות. היא מוצגת כ"מטפלת צמודה, 24 שעות ביממה, בחינם לגמרי, וגם אחותך". ואיך מפעילים אותה? שולחים לה הודעה: אבא נפל. לפי הפרסומת, היא עוזבת את העבודה, מבטלת את החוזה על הדירה ועוברת לצד השני של המדינה כדי לטפל בו.

זה מצחיק. וזה גם נגע במשהו אמיתי. לפי אתר NBC, צופים רבים הרגישו שהמערכון מציאותי מאוד, ומטפלות רבות שיבחו את הדיוק שלו. זה הצד הגלוי של המערכון: האחות, זו שעושה הכול.

המאמר הזה עוסק בצד השני של המערכון: בגברים שמטפלים באמא או באבא שלהם, או שמשאירים את הטיפול לאחות. במחקרים שאביא כאן קוראים להם פשוט בנים: בנים של הורה שצריך עזרה.

צוחקים כי זה נכון

המטפלות שהגיבו למערכון לא מדמיינות. חוקרת בשם גריגורייבה בדקה נתונים של 1,918 בנים ו-2,009 בנות בארצות הברית, שההורים שלהם צריכים עזרה בחיי היום יום (גריגורייבה, 2017). היא מצאה שכשיש במשפחה עוד אחות, גם הבנים וגם הבנות טיפלו בהורה פחות שעות. כלומר, אחות מורידה עומס מכולם. אבל החלוקה עצמה לא שווה. בן שיש לו עוד אחות לוקח חלק קטן יותר מהטיפול, ובת שיש לה עוד אח לוקחת חלק גדול יותר. וזה לא היה מקרי: במונחים של מחקר, ההבדל היה מובהק. למספר האחים הגברים, לעומת זאת, לא נמצא קשר כזה לשעות הטיפול. החוקרת כתבה שאחים עשויים להעביר את האחריות לאחיות שלהם.

וחשוב לדעת מה בדיוק המחקר הזה מדד. הוא מדד שעות של עזרה בדברים של היום יום, כמו רחצה, אוכל, קניות ותרופות. הוא לא מדד תמיכה רגשית, והחוקרת עצמה כתבה שהוא עלול לפספס חלק מהעבודה הניהולית שבנים עושים. והעבודה הניהולית הזאת היא בדיוק מה שבן אחד מקנדה תיאר.

ומה אומרים הגברים עצמם? בטורונטו שבקנדה רואיינו 19 בנים וחתן אחד שמטפלים בהורה עם דמנציה, מחלה שבה הזיכרון והחשיבה הולכים ונחלשים (גריגורוביץ' ועמיתים, 2016). אחד מהם אמר: "אני לא רואה את עצמי כמטפל של אמא שלי, כי בעיניי מטפל זה מי שנותן טיפול. ואני הבן אדם שהוא כמו המנהל. אני מתעסק בבעיות ובדברים האלה. אבל ללכת לשם ולתת לה חיבוק ונשיקה כל יום, זה לא אני… זה יותר אחותי".

ובמקום אחר בריאיון הוא הסביר מה אחותו עושה: היא מבקרת יותר, מדברת עם אמא בטלפון באופן קבוע, ושומרת על קשר רציף, "שאני לא עושה טוב כל כך". ואז הוא אמר: "היא כנראה יותר חברה של אמא שלי, ואני כנראה יותר כמו הורה". כלומר, הבן הזה לא פשוט משאיר הכול לאחות, כמו האח בפרסומת. הוא רואה את עצמו כמי שמנהל ומחליט, ואת אחותו כמי שקרובה.

כדי לראות איך חלוקה כזאת נראית במשפחה אחת, תכירו את אבי. הסיפור שלו בדוי. המחקרים שלצידו אמיתיים.

אבי בן 51, גר בפתח תקווה. אמא שלו גרה בכפר סבא. לפני שלוש שנים אובחנה אצלה דמנציה. בהתחלה היא שכחה איפה היא שמה את המפתחות. היום היא לא תמיד זוכרת אם אכלה.

אחותו מיכל גרה עשר דקות ממנה. מיכל מקלחת אותה, נותנת לה את התרופות בערב ונשארת איתה בלילות הקשים. אבי מדבר עם קופת החולים, ממלא טפסים ומשלם חשבונות. כשאמא נפלה בפעם הראשונה, הוא כתב למיכל בווטסאפ: אמא נפלה, את יכולה לקפוץ? היא כבר הייתה בדרך.

מבחוץ, אבי הוא בדיוק האח מהמערכון. והמערכון מצחיק כי יש בו אמת. אבל הוא מראה רק מה עובר על האחות. הוא לא מראה מה עובר על האח. גבר שלא עוזר לקלח את אמא שלו יכול עדיין לכאוב, בדרך שלו.

מה האח מרגיש

אז מה עובר על אבי? בימי שישי הוא יושב עם אמא בסלון. כשהיא מבקשת ללכת לשירותים, הוא קם, קורא למיכל מהמטבח ונשאר לעמוד ליד החלון. הוא לא יודע להסביר את זה אפילו לעצמו.

גברים אחרים, אמיתיים, ניסו להסביר את זה. במחקר נוסף בטורונטו רואיינו 10 בנים, 10 בנות, 10 בעלים ו-10 נשים שמטפלים באדם עם אלצהיימר, סוג של דמנציה (קוקורליאס ועמיתים, 2021). הבנים סיפרו שהם נעזרו בשירותי טיפול מבחוץ כדי שלא יצטרכו לקלח את ההורה או לעזור לו בשירותים. הסיבה שהם נתנו: זה היה מביך. לא רק להם, אלא גם להורה.

ובאותו מחקר עלתה דאגה שהתחילה עוד קודם. כשההורה קיבל את האבחנה, בנים סיפרו שוב ושוב שהם דואגים שעכשיו יצטרכו "להיות ההורה של ההורה". כלומר, מה שנראה מבחוץ כמו התחמקות הוא לפעמים מבוכה, ולפעמים דאגה מהתפקיד ההפוך.

ומתחת למבוכה ולדאגה יש עוד משהו. במחקר אוסטרלי רואיינו 9 בנים ו-23 בעלים שמטפלים באדם עם דמנציה (פואסון ועמיתים, 2026). החוקרים כתבו שהבנים דיברו בעיקר על הצד הרגשי של הטיפול. בן אחד אמר שהמעבר לתפקיד החדש היה "כואב", גם אם לא באופן מודע. בן אחר תיאר את זה כמעבר ל"מצב של הורה". והם דיברו על כך שהם מאבדים הורה שכל החיים נתן להם כוח והיה בשבילם דוגמה.

בראיונות, הבנים הביעו יותר רגש מהבעלים. הם דיברו על אבל, כלומר על צער עמוק על מה שאבד בקשר עם ההורה. אבל כשהחוקרים נתנו להם שאלון שמודד עומס, לא נמצא הבדל מובהק בין הבנים לבעלים. רק 22 מהמשתתפים מילאו אותו, ושתי הקבוצות דיווחו על עומס דומה. ההבדל היה באופן שבו הם דיברו על הטיפול בראיון. ושימו לב: ההשוואה כאן היא בין בנים לבין בעלים שמטפלים באשתם, לא בין בנים לאחיות שלהם.

ובמחקר הראשון מטורונטו, בן אחד אמר את האבל הזה במילים פשוטות: "זה קצת… מדכא… ואתה מרגיש עצוב על זה… לראות הורה… מידרדר קצת… זה לא נעים" (גריגורוביץ' ועמיתים, 2016).

אבי לא קורא לזה אבל. הוא רק שם לב שאמא כבר לא שואלת אותו על העבודה. פעם היא הייתה הראשונה שהתקשרה אחרי כל ריאיון עבודה, כל קידום, כל ריב עם הבוס. היום היא שואלת אם הוא אכל, ושוכחת שכבר שאלה.

כשהאחות נוסעת

ואז לבעלה של מיכל מציעים עבודה בברלין. היא מתלבטת חודשיים, ונוסעת. בשדה התעופה היא אומרת לאבי: אתה תסתדר. והוא לא בטוח. כל השנים הוא הניח שמיכל תהיה שם. בשבועות הראשונים הוא עושה את מה שהוא יודע: מתקשר לחברות כוח אדם, משווה מחירים, ממלא טפסים. אבל עד שתגיע מטפלת, מישהו צריך להיות עם אמא בערבים.

אבי לא היחיד שהניח את זה. במחקר על 18 בנים שהיו המטפלים העיקריים בהורה עם אלצהיימר, רוב הבנים הניחו מראש שמישהו אחר ייקח את התפקיד (סנדרס ומקפרלנד, 2002). 15 מתוך 18 אמרו שהם חשבו שאח, אחות או ההורה השני יטפלו. אחד מהם סיפר: "תמיד חשבתי שאחותי תהיה זו שתטפל באמא או באבא. אבל אחותי והמשפחה שלה עברו למדינה אחרת, ופתאום, כשאבא שלי מת, לא היה אף אחד שיכול לטפל באמא. אז אני נהייתי המטפל שלה… בטח שלא תכננתי את זה".

בן אחר תיאר איך זה קרה לו לאט: "כשאבא התחיל להידרדר, כל הזמן חשבתי שמישהו ייכנס לתמונה, אבל נראה שרק אני הגבתי לבעיות של אבא. אני חושב שהתפקיד הזה פשוט נפל עליי. כנראה שפשוט היה אכפת לי הכי הרבה".

הרגש שרוב הבנים תיארו היה הלם: 15 מתוך 18 דיברו עליו. לפי החוקרים, ההלם בא מזה שהם אף פעם לא חשבו שההורה יהיה תלוי בהם כל כך.

אצל אבי ההלם מגיע ביום חמישי הראשון, כשהוא מקלח את אמא בפעם הראשונה. הוא בודק את חום המים על פרק כף היד, כמו שראה את מיכל עושה. אמא מחזיקה את החלוק סגור ולא מסתכלת עליו. גם הוא לא מסתכל עליה. הוא מסתכל על האריחים, וממשיך.

גם כאן הוא לא יוצא דופן. מתוך אותם 18 בנים, 10 עזרו להורה בטיפול אישי, כלומר בדברים שקשורים לגוף, כמו רחצה ושירותים. אחד מהם סיפר שאשתו סירבה לטפל באמא שלו. ואז הוא אמר: "רחצתי אותה, החלפתי לה, לקחתי אותה לשירותים והכנתי אותה למרכז היום, כל יום. עשיתי את כל זה לפני שהלכתי לעבודה. אולי יש אנשים שחושבים שאני משוגע שאני עושה את זה, אבל מה ההבדל… היא עשתה את זה בשבילי". ושמונת הבנים האחרים? הם אמרו שאף פעם לא נדרשו לזה, אבל שהיו מוכנים לעשות את זה אם היה צריך.

האח במערכון אמר שהוא לא יעשה את זה. אבל כשאין מי שיעשה את זה במקומם, חלק מהבנים עושים. ולפעמים, כמו הבן הזה, הם זוכרים שההורה עשה את זה פעם בשבילם.

הסכר

אחרי המקלחת אבי יושב באוטו מתחת לבית של אמא. הוא לא מדליק רדיו. הוא מרגיש שהגרון נסגר לו, ומיד מניע ומתחיל לחשוב על רשימת התרופות של מחר. זה עובד. כל ערב זה עובד. כשמיכל מתקשרת מברלין ושואלת מה שלום אמא, הוא עונה: בסדר, הכול מסודר. וזה נכון. הכול באמת מסודר.

הרגע הזה מוכר גם מהמחקר. בסוף סקר אנונימי גדול קיבלו 253 אנשים שמטפלים במישהו עם אלצהיימר שאלה פתוחה אחת: האם אתם מתאבלים על האדם שאתם אוהבים, למרות שהוא עדיין חי? (סנדרס וקורלי, 2003). מתוך 71 הגברים שענו, 48 כתבו שכן.

אבל רוב הגברים האלה לא היו בנים. במאמר אחר של אותם חוקרים, שנראה שמבוסס על אותו סקר, כתוב שמתוך 71 הגברים, 43 היו בעלים ורק 21 היו בנים (סנדרס, מוראנו וקורלי, 2003). וגם אצל הנשים התמונה הייתה דומה: 123 מתוך 164 כתבו שהן מתאבלות. כלומר, האבל הזה לא שייך רק לבנים. הוא מוכר כמעט לכל מי שמטפל באדם קרוב שהולך ומשתנה.

החוקרים כתבו שמשהו בתשובות הטריד אותם. המטפלים זיהו שהם מתאבלים, ובכל זאת לא ידעו מה לעשות עם הרגשות האלה. כמה מהם אמרו ששני דברים מונעים מהם להתמודד עם האבל: זה שכבר לא ברור להם מה הקשר שלהם עם האדם החולה, והמחויבות שלהם לטיפול. ואז החוקרים הביאו את דבריו של בן אחד, בן 48. אנחנו לא יודעים אם הייתה לו אחות. לדברי החוקרים, הוא ביטא הרבה ממה שהמטפלים הרגישו. ומה שאבי עושה באוטו דומה מאוד למה שהוא כתב:

"אני יודע שאני מתאבל, אבל אני מסרב לגעת ברגשות שלי. אני בטוח שזה יהיה כמו לפתוח סכר. הדבר הכי גרוע שאני יכול לעשות זה להעלות את הרגשות האלה לפני השטח. כנראה שהייתי נכנס לכאב ולייסורים כל כך גדולים, שלא הייתי מסוגל יותר לדאוג לצרכים של אמא שלי. ואז מה היה קורה לשנינו".

תקראו שוב את המשפט האחרון. הוא לא שואל מה יקרה לו. הוא שואל מה יקרה לשניהם, לו ולאמא שלו. הוא לא מכחיש שהוא מתאבל. הוא מסרב לגעת באבל, כי הוא מפחד שאם יפתח אותו, לא יישאר לו כוח לטפל באמא שלו.

אפשר להבין את הבחירה הזאת. הוא בחר לא לגעת בזה כדי להמשיך לתפקד. וזה עובד, עד שזה מפסיק. גם החוקרים לא ראו בזה פתרון: הם הביאו את דבריו כדוגמה בדיוק למה שהטריד אותם. והם כתבו בעצמם עוד דבר שחשוב לזכור: ייתכן שהשאלה שלהם, האם אתם מתאבלים, כיוונה את המשיבים לתשובה.

ההודעה ששולחים

אז נחזור להודעה מהמערכון: אבא נפל. הודעה כזאת יכולה לפטור את האח מהעבודה הפיזית: מהמקלחת, מהשירותים, מהלילות. היא לא פוטרת אותו מהעצב על אמא או אבא שהולכים ומשתנים מול העיניים שלו.

גם אבי שלח פעם הודעה כזאת: אמא נפלה, את יכולה לקפוץ? באותו ערב מיכל קילחה את אמא, ולא הוא. אבל העצב שהוא מרגיש בערבים באוטו לא התחיל בערב שבו קילח את אמא. הוא היה שם כבר בערב שבו שלח למיכל את ההודעה. ואצל הבן שכתב על הסכר, העצב לא נעלם. הוא סירב לגעת בו, בכוונה.

ויש עוד משהו שהודעה כזאת לא פוטרת ממנו. במחקר האוסטרלי, בנים שלא גרו עם ההורה סיפרו שהכול מרגיש להם גדול מדי. אחד מהם אמר שהוא מרגיש "קצת אשם… על זה שאני לא עושה עבודה מספיק טובה". בן אחר דיבר על כך שהוא רוצה "להיות מעורב יותר". והבנים האלה כן טיפלו בהורה. ובכל זאת, הם הרגישו שזה לא מספיק. אולי זה גם מה שאבי הרגיש בשלוש השנים שבהן הוא מילא טפסים, ומיכל קילחה. ואולי גם מי שמשאיר היום את הטיפול לאחות שלו מכיר את התחושה הזאת, ולא רק את העצב.

אפילו הפרסומת יודעת שלאחות יש מחיר. בסוף שלה מופיעות אותיות קטנות: "אחות עלולה להתמוטט בלי אזהרה. ההצעה בטלה אם לאחות יש מטפל טוב". על האח אין שם אותיות קטנות. אבל מהמחקרים עולה שגם לו יש מחיר, רק שקשה יותר לראות אותו.

וחשוב להגיד גם מה אנחנו לא יודעים. רוב המחקרים כאן מבוססים על ראיונות עם מעט אנשים, לפעמים פחות מעשרים. חלקם ישנים, ורובם נעשו בארצות הברית, בקנדה ובאוסטרליה.

סיפור הסכר הוא דבריו של אדם אחד. אי אפשר ללמוד ממנו על כל הגברים.

ויש עוד מגבלה: ייתכן שזה בכלל לא עניין של גברים. מחקר אמריקאי משנת 2001 בדק ילדים בוגרים, כלומר בנים ובנות בוגרים שמטפלים בהורה. כמעט כולם היו בנות: 42 מתוך 45 (מוזר ומרוויט, 2001). החוקרים שוחחו איתם בקבוצות, ובקבוצה של השלב הראשון של המחלה היו רק 10 אנשים. גם שם, כמו אצל הבנים, בשלב הראשון הם נטו להתמקד במשימות ולהימנע מלדבר על רגשות. החוקרים כתבו שהם נראו מפוחדים, על סף שבר, אבל עדיין מחזיקים את עצמם חזק. כלומר, לעצור רגשות כדי להמשיך לתפקד זה לא דבר של גברים בלבד.

ועוד דבר עלה שם. כשהם דיברו על ההורה של היום, האבל לא עלה. הוא עלה כשביקשו מהם לתאר את ההורה שהיה פעם. כמו אבי, שלא בוכה על אמא שלא זוכרת אם אכלה, אבל נזכר איך היא הייתה הראשונה שהתקשרה אחרי כל ריאיון עבודה.

ולבסוף, לא מצאתי מחקר ישראלי שבדק מה עובר על גברים שמטפלים בהורה.

מה אני לוקח מזה

המערכון צודק בדבר אחד: כשיש אחות, חלק מהאחים משאירים לה את הטיפול בגוף של ההורה. אבל מהמחקרים שקראתי עולה שזה לא פוטר אותם מהכאב, כי חלק מהבנים מרגישים עצב גדול על ההורה, ולפעמים גם אשמה על כך שהם לא עושים מספיק, גם כשהם לא מקלחים אותו. ומהצד השני, חלק מהבנים שנשארו לבד עושים בדיוק את מה שהאח במערכון אמר שהוא לא יעשה, ולפחות אחד מהם כתב שהוא מסרב לגעת בעצב שלו כדי שיוכל להמשיך לטפל באמא שלו.

שאלה אחת לשבוע הזה

אם אתה גבר שמטפל באמא או באבא שלך, תשאל את עצמך השבוע: מה אתה מחזיק בבטן כדי להמשיך לתפקד? ומישהו יודע על זה? ואם אתה משאיר את הטיפול לאחות שלך, אולי השאלה היא אחרת: מה אתה לא אומר לה?

אבי עוד לא שאל את עצמו את השאלות האלה. אבל אולי מחר בערב, באוטו מתחת לבית של אמא, הוא ישלח הודעה לחבר טוב. לא אמא נפלה. משהו קצר יותר: קשה לי.

מקורות

  • Saturday Night Live. (2026, November 14). Sister – SNL [Video]. YouTube. https://www.youtube.com/watch?v=-X9dxL17t1k
  • Vincenty, S. (2026, November 15). SNL's "Sister" sketch is hitting home for family caregivers who do everything. NBC Insider. https://www.nbc.com/nbc-insider/snl-sister-sketch-caregivers-jane-wickline-john-mulaney
  • Yam, K. (2026, November 15). John Mulaney sells you an age-old parental care system, 'Sister,' in 'SNL' skit that's too real. TODAY. https://www.today.com/popculture/john-mulaney-snl-sister-sketch-rcna609414
  • Grigorovich, A., Rittenberg, N., Dick, T., McCann, A., Abbott, A., Kmielauskas, A., Estioko, V., Kulasingham, S., & Cameron, J. I. (2016). Roles and coping strategies of sons caring for a parent with dementia. American Journal of Occupational Therapy, 70(1), 71-80. https://doi.org/10.5014/ajot.2016.017715
  • Grigoryeva, A. (2017). Own gender, sibling's gender, parent's gender: The division of elderly parent care among adult children. American Sociological Review, 82(1), 116-146. https://doi.org/10.1177/0003122416686521
  • Kokorelias, K. M., Naglie, G., Gignac, M. A., Rittenberg, N., & Cameron, J. I. (2021). A qualitative exploration of how gender and relationship shape family caregivers' experiences across the Alzheimer's disease trajectory. Dementia, 20(8), 2851-2866. https://doi.org/10.1177/14713012211019502
  • Meuser, T. M., & Marwit, S. J. (2001). A comprehensive, stage-sensitive model of grief in dementia caregiving. The Gerontologist, 41(5), 658-670. https://doi.org/10.1093/geront/41.5.658
  • Poisson, V. O., Poulos, R. G., Withall, A. L., Reilly, A., Emerson, L., Huque, M. H., & O'Connor, C. M. C. (2026). The male approach to dementia caregiving: An exploratory study. Aging & Mental Health, 30(5), 976-987. https://doi.org/10.1080/13607863.2025.2591745
  • Sanders, S., & Corley, C. S. (2003). Are they grieving? A qualitative analysis examining grief in caregivers of individuals with Alzheimer's disease. Social Work in Health Care, 37(3), 35-53. https://doi.org/10.1300/J010v37n03_03
  • Sanders, S., Morano, C., & Corley, C. S. (2003). The expressions of loss and grief among male caregivers of individuals with Alzheimer's disease. Journal of Gerontological Social Work, 39(4), 3-18. https://doi.org/10.1300/J083v39n04_02
  • Sanders, S., & McFarland, P. (2002). Perceptions of caregiving role by son's caring for a parent with Alzheimer's disease. Journal of Gerontological Social Work, 37(2), 61-76. https://doi.org/10.1300/J083v37n02_06

על הכותב

גיא גרימלנד כותב כאן על גברים, רגשות ומה שקשה להגיד בקול. הוא מנחה מעגלי גברים וקבוצות לאבות לילדים עם צרכים מיוחדים.

עוד עליי

גיא גרימלנד

אהבת? כל מאמר חדש ישר לוואטסאפ

מאמר אחד בשבוע, בלי ספאם. אפשר לצאת בכל רגע.

מאמרים קשורים