סילבסטר סטאלון הוא אחד הגברים שהכי קל לתאר במילה קשוח. רוקי, רמבו, גוף שנבנה כמו שריון, וגבריות שלא מראה רגש. בגיל 80 הוא מספר על כל זה אחרת.
לולו גרסיה-נבארו, מגישת הפודקאסט The Interview של ניו יורק טיימס, ראיינה את סטאלון. הראיון פורסם במהדורה הבינלאומית של העיתון ב-3 באוקטובר 2026. סטאלון מדבר בו על ספר הזיכרונות שלו, The Steps, שנקרא על שם המדרגות המפורסמות מהסרט רוקי, ועל מה שהקשיחות עשתה לו. הראיון נערך ותומצת משתי שיחות. כל מה שכתוב כאן על חייו הוא מה שהוא עצמו מספר. מה שמעניין אותי הוא הדרך שבה גבר מסביר לעצמו איך הוא נהיה מי שהוא.
ילד שלמד לנעול דברים בקופסה
סטאלון מספר שההיריון הפריע מאוד לאמו, כי היו לה תוכניות גדולות לחיים, ושגם בחודש התשיעי היא לא רצתה להאמין שזה קורה. הצירים התחילו כשהייתה באוטובוס, ובמקרה היה לידה מרכז רפואי. הוא אומר שזה היה כמעט מקום לעניים, מקום שמטפל באנשים שאין להם כסף. המראיינת אומרת שהמיילדים משכו אותו החוצה בעזרת מלקחיים, כלי מתכת שמשתמשים בו בלידה קשה, ושזה שיתק לו חלק מהפנים. הוא עונה שיכול היה להיות גרוע יותר, ושגדל כשהוא מבליע מילים וממלמל.
כשהיה קטן מאוד, אומרת המראיינת, שלחו אותו לגור בבית שמשכירים בו חדרים, והוריו ביקרו אותו רק פעם בחודש. סטאלון אומר שגדל אצל זרים, שהתרגל לזה, ושזה היה כמעט יתרון, כי הבית שממנו בא היה גרוע יותר. כשהיה בן 11 בערך, אמו עזבה את הבית. הוא מספר שאחז ברגל שלה והיא גררה אותו כך, ואז משכה את הרגל בכוח ויצאה מהבית.
אחר כך הוא גר עם אביו. הוא מתאר אדם שהתפוצץ ואז שתק. פעם, לפני שהלכו לכנסייה, שלח אותו אביו לקנות לחם. הוא חזר עם ממרח לכריכים, ואביו בעט לו בבטן ונסע לכנסייה. סטאלון אומר שהשמיט מהספר הרבה דברים, כדי שהספר לא ינסה לעורר רחמים.
יש בראיון רגע אחד של חום, והוא קטן מאוד. סטאלון היה בן 9 בערך, נרדם ברכב בדרך חזרה מהאורווה, ואביו הניח את ראש הילד על הברך שלו וליטף אותו. סטאלון אומר שלא התגבר על זה לעולם. הוא אומר שכך מרגיש ליטוף של אבא. אבל זה קרה רק פעם אחת, ולא יותר.
מה הוא למד מכל זה? הוא אומר שילד שחסר לו חום לומד לנעול דברים בקופסה. ולפעמים הוא חושב שדווקא זה נתן לו את הכוח לעשות משהו יוצא דופן. הוא שואל אם מי שנתן לו אגרוף בפה עשה לו בעצם טובה.
מחלקה סגורה, ושיעור אחד
סטאלון מספר שבבית ספר לנערים עם בעיות משמעת, שנקרא Devereux, שלחו אותו לכמה שבועות כעונש למחלקה פסיכיאטרית. הוא מתאר ריח, לכלוך, אנשים עירומים וכבולים, ומאושפז אחד שתקף אותו. כשיצא, מנהל בית הספר שאל אם למד את הלקח. סטאלון אומר שענה: למדתי הרבה יותר מזה. אי אפשר לשבור אותי.
המוסד שבו שהה, Devereux, ענה לניו יורק טיימס אחרי הראיון. הוא כתב שלא קרא את הספר, שהוא מכבד את זכותו של סטאלון לספר את הסיפור בדרכו, ושהוא מצטער על כל טראומה שסטאלון זוכר שעבר.
את המסקנה הזאת, שאי אפשר לשבור אותו, הוא נושא איתו מאז. הוא אומר שכשהגיע לניו יורק בלי כסף וישב בחדר זעיר וכתב, ועלה בו פחד, הוא אמר לעצמו לבלוע אותו ולהמשיך. ויש גם עלבון אחד שעדיין מפעיל אותו. הוא אומר שאפשר לקרוא לו מכוער ואפשר לקרוא לו נמוך, אבל לא טיפש, כי את זה אבא שלו נהג לומר. הוא מספר שזה הופך אותו למטורף שחייב להוכיח שהוא לא טיפש. גם בגיל 80 הוא קם ב-5 בבוקר ולומד דיאלוג חודש לפני שהוא צריך אותו.
הקשיחות עבדה
כאן אני רוצה לעצור, כי קל מדי לספר את הסיפור הזה כאילו הקשיחות הייתה טעות. היא לא הייתה טעות. היא הייתה פתרון.
ילד שאין לו על מי לסמוך לומד לסמוך רק על עצמו. ילד שנענש כשהראה חולשה לומד להסתיר אותה. זה מנגנון הישרדות, והוא עבד. סטאלון כתב את רוקי, התעקש לשחק בו בעצמו, והצליח. הוא אומר שהפחד להפוך לעוד אחד מהשכונה והתחרותיות כמו של פיטבול היו מה שהניע אותו. ומיד הוא מוסיף: זה לא בריא.
גם אחרי ההצלחה, הילד שהוא היה לא עזב אותו. סטאלון מספר שנתן לאביו תפקיד קטן בצילומי רוקי: האיש שמצלצל בפעמון בקרב האיגרוף, כדי לסמן את תחילת הסיבוב וסופו. זה נגמר בצעקות. הוא אומר שרצה שאבא יאהב אותו קצת, ושחשב לרגע שאולי אבא סוף סוף יהיה גאה. כך זה נראה גם אצל גבר שכבר הצליח: הוא עדיין מחכה שאבא יסתכל עליו.
החשבון
וכאן מגיע החלק שבגללו אני כותב את הטור הזה.
סטאלון אומר שהקשיחות עשתה אותו קשוח בצורה הלא נכונה. הוא אומר שהבין מהי אהבה אמיתית, כזאת שאפשר לקפוץ בשבילה לתוך הר געש, רק בגיל 70, ושחבל שזה בא כל כך מאוחר. הוא אומר שלא היה הורה טוב. בנישואים הראשונים שלו הוא חי כמו לוחם: לכבוש את העולם, וכל השאר נשאר בצד. על אשתו הנוכחית, ג׳ניפר, הוא אומר שנתנה לבנותיהם את מה שהוא לא ידע לתת: את היכולת לשים את עצמך בצד בשביל מישהו אחר.
על התקופה שאחרי רוקי הוא מספר שהיה תוקפני, נקמני ובלתי נסבל, ושהרחיק ממנו את העיתונות ואת מי שהאמין בו. לדבריו, זה היה הכעס של הילד שהוא היה פעם, והוא פרץ בדיוק ברגע הכי לא מתאים. על רמבו הוא אומר שהדמות איבדה את העומק שהיה לה בסרט הראשון, ושקל יותר להפעיל שרירים מאשר להראות נשמה.
יש בראיון רגע אחד שעצר אותי. המראיינת אומרת לו שכשהוא אומר קשוח היא לא שומעת קשוח, היא שומעת פגוע. סטאלון עונה: את צודקת. הוא אומר שהוא משתמש במילה קשוח כמו דגל של גבריות, ושמאחוריה מסתתר משהו הרבה יותר מעוות ומוזר.
כשגבר אומר על עצמו שהוא קשוח, שווה לשאול מה בדיוק הוא מכסה. זו מחשבה שלי, לא של סטאלון.
מה שהגוף שילם
סטאלון מספר שבצילומי רוקי 3 ירד ל-2.6% שומן, ושחלה בבולימיה. הוא אומר שלא הצליח להשאיר אוכל בקיבה, או שלא רצה. הוא אומר שאי אפשר להגיע לגוף כזה בלי תוספים כימיים וסמים, ושהוא השתמש בסטרואידים. הוא מונה: 9 ניתוחי גב, 2 ניתוחי כתף, 3 ניתוחים לחיבור חוליות בצוואר. הכול, לדבריו, מוחזק בחוטי ברזל. זו מחשבה שלי, לא ממצא: נדמה לי שהגוף מדבר כאן במקום שהלב לא יכול לדבר.
כששאלו אותו אם זה היה מזוכיסטי, כלומר אם הוא כמעט חיפש את הכאב, הוא ענה: מאוד. והסביר שזה חוזר לאבא ולהחלטה שלא ישברו אותו. הוא אומר שכן נשברים קצת, אבל פיזית ולא נפשית.
כאן אני זהיר. האמירה שהנפש לא נשברה היא שלו, ואני לא בטוח שהיא מחזיקה, והראיון עצמו מראה למה. הוא מספר שהתקף החרדה הראשון שלו הגיע בגיל 36, כשישב באולם חשוך וצפה בחומר שצולם באותו יום לסרט. הוא קם, השיער בעורפו סמר, הוא הרגיש חם, והתמוטט. ההתקפים חזרו, נעלמו לחמש שנים, וחזרו שוב. הוא אומר שהם באים בדיוק כשהוא מתכונן לעלות לשידור בתוכנית בוקר בטלוויזיה, ושאז הוא יושב ומחזיק חזק בכיסא. הם באים גם בקהל. הוא מתאר מקרה שחוזר על עצמו: הוא עם אשתו בתערוכת אמנות, החדר מתמלא באנשים, והוא אומר לה שהוא הולך ליפול. היא אומרת שיוצאים משם. הוא בקושי מגיע לסמטה בחוץ, ושם הוא כורע על ברך.
אם זה לא עובר, אין טעם
כששאלו אותו אם הלך לטיפול, הוא ענה שלא. הנימוק שלו: זה לא יעזור, כי הכאב הזה לא עובר. אפשר לכסות את זה בנשימות ובמדיטציה ובהסברים, ובשעה מאוחרת בלילה זה חוזר.
אני לא מתכוון להכריע מה היה עוזר לו. אבל גברים רבים אומרים את המשפט הזה, בניסוחים שונים, כדי לא להתחיל. זו מחשבה שלי ולא ממצא של מחקר. יש בו חצי אמת, כי כאב ישן לא נמחק בשיחה אחת. אבל יש הבדל גדול בין כאב שלא נעלם לבין כאב שאף אחד לא נוגע בו עד סוף החיים. והאפשרות השנייה לא נשמעת לי כמו ניצחון.
מה שאי אפשר לכסות
אחרי כל זה יש בראיון כאב שאי אפשר לכסות. ב-2012 מת בנו הבכור של סטאלון, סייג, בגיל 36, ממחלת לב שלא אובחנה. סטאלון מספר שבעלה החדש של אמו, רופא שמעולם לא פגש, התקשר אליו. האיש אמר לו שסייג מת, אמר שהוא מצטער, וניתק את השיחה. סטאלון מתאר שבזמן ההלוויה והסידורים החזיק מעמד, ושבוע אחר כך, לבדו בחדר, יצאה ממנו זעקה שמעולם לא שמע, מלאה כאב ואשמה. הוא אומר שהיא לא הייתה אנושית.
כשהמראיינת אמרה שהיא מצטערת, הוא הניד בראשו. בתמליל מסומנת אחר כך הפסקה ארוכה, ומיד אחריה השיחה חוזרת לרוקי.
אני לא מנתח את זה. זו רק התרשמות שלי, לא ממצא: על בולימיה, סטרואידים וניתוחים סטאלון מדבר בלי להתעכב. כשהשיחה מגיעה לבנו, הוא שותק, והם חוזרים לרוקי.
שלום שביר
סטאלון אומר שהוא לא סולח לעצמו על מה שהיה. הוא רק מתחרט. הוא אומר שמנע מאנשים את האהבה שלו, אבל עשה גרוע מזה לעצמו.
על ההורים שלו הוא אומר שקיבל אותם כפי שהם, ושזה שלום שביר. מה כבר אפשר, הוא שואל, ללכת ולצעוק על רוחות רפאים?
ובסוף הוא אומר דבר שנשאר איתי. הוא אומר שבנה טירה מאבנים של חרטות, ושהוא מנסה לפצות על העבר בדרך הקטנה שלו, אבל אין לו מספיק זמן. לכן הוא מתרכז באנשים שצריכים אותו, ובאלה שהוא רוצה שימשיכו לחיות את חייהם. הוא מוסיף שלעולם לא מאוחר מדי לאהוב ולרקוד עם הזיכרונות הטובים. והוא מזהיר: אסור לשקוע בבוץ של הבדידות, כי זה הדבר הגרוע מכול. לדבריו, בדידות היא כמו להיקבר בעודך חי.
מה אני לוקח מזה
אני מנחה מעגלי גברים, ואת השרשרת הזאת אני שומע שוב ושוב בגרסאות קטנות יותר. ילד לומד שרגש מסוכן. הוא בונה שריון. השריון עובד, הוא מצליח, הוא מחזיק עבודה ומשפחה. ואז השריון נשאר גם כשכבר אין מי שמכה. המחיר מגיע בשקט: חיבוק שלא ניתן, שיחה שלא התקיימה, גוף שנשחק, וגבר שמגלה בגיל מבוגר שהוא לא יודע להתקרב.
אין כאן מחקר, ואני לא טוען שזה נכון לכל גבר. זו הקריאה שלי בסיפור אחד.
סטאלון הוא מקרה קיצוני. אבל השאלה שהוא מעלה נכונה לכל גבר שהתרגל להראות שאי אפשר לשבור אותו: לאיזה צורך נבנה השריון, ומתי הוא הפסיק לשרת אותך?
אם אתה שומע את עצמך אומר שאף אחד לא ישבור אותך, שווה לשאול ממי אתה מתגונן באמת. אולי אתה מתגונן מפני אבא שכבר אינו כאן. ואולי מפני האנשים הכי קרובים אליך, ודווקא איתם היית רוצה להישאר קרוב.
